בסוף, כמו הדברים הגדולים ביותר בחיינו, גם מומה היא סיפור על אהבה. בסוף, וגם בהתחלה.
הקשר שחיבר בין לאה אבושדיד ואיתמר בן אב"י עשוי מהחומרים שמהם נוצרים (ואף נוצרו) מיתולוגיות ומעשיות-עם, דימויים ורעיונות, אבל איכשהו, הרומן האלמותי הזה אינו רק דמויות מובחנות על לבבותיהן, אלא גם רוח, אבנים מדברות וקרקע שיודעת לעמוד על שלה. רגע אחד היא משהו, ואחריו לא תהיה אלא מה שיועד לה, ומה שהיא יועדה לו. אין אחרת.
כמו האנשים שעשו אותה, שהילכו עליה, גם היא יודעת להתפתל ולהתסחרר, להסתעף ולהאריך את הדרך, אבל עוד תהיה. כשתגיע - זאת אף פעם לא הייתה שאלה של "אם", הרי - תושיב אותך ותספר את הסיפור כולו. ישראלים וחלוצים, משפחה וקהילה, רומנטיקה שאי אפשר שלא להתרכך ממנה ולהט שאי אפשר לכבות. בסוף וגם אז בהתחלה, והכי הרבה באמצע, עכשיו ממש, מומה היא סיפור של אהבה.
אין אחרת. מומה
מסעדת הרגשות הזאת חוגגת עשור בשולי קריית ענבים, לא רחוק מירושלים, אם כי יותר מדויק יהיה להגדיר את מיקומה לא על פי גיאוגרפיה נקיה, אלא על פי משמעות. והמשמעות הזאת היא לא "בשולי" אלא הכי במרכז, ובמקום "לא רחוק" מהבירה, אפשר פשוט ללכת על "הכי רחוק שאפשר" ממנה.
הסיבות פשוטות הרבה יותר מהמקובל באזורי ההר הללו. היא פתוחה בשבת, וזה אחד המאפיינים העיקריים שלה, אבל זה ממש לא העניין, ואין טעם להגדיר אותה על פיו. היא מחבקת את סביבתה וניזונה ממנה, יודעת להתבליין עם אורות מעומעמים ומקבלת שולחנות גדולים באותה חדווה שהיא מכניסה זוגות לדייט שני. יש בה אוכל ואלכוהול ובקבוקי יין מענבים שידעו היכן הכי טוב לצמוח. יש אח בוערת ונרות שהשעווה השמנתית נוזלת מהם כבר שנים. יש חצר מוארת, ירוק בעיניים ונוף זוויתי, אבל זה אפילו לא זה.
כל אלו חשובים, כמובן. הרבה מסעדות היו מסתפקות במשהו קטן ויחיד מהרשימה שלמעלה, אבל מומה מצליחה להיות אפילו טיפה מעבר - כימות של דברים שאי אפשר לכמת, חיוכים על פני אנשים וחום פנימי שאיננו נובע מהאח, ואיננו נצמד לנרות.
"זה מקום משפחתי", מנסה להגדיר תום חובב, בנם הבכור של טלי ואיתמר, שיזמו את תחילת המסע הזה. "ההורים רצו מאוד לעשות מסעדה, ואני דווקא ניסיתי להוריד אותם מהרעיון הזה בהתחלה", הוא משחזר במידה ראויה להערכה של כנות, "הגענו ב-2014 למבנה נטוש לחלוטין שהיה פעם רפת. הוא היה חלול ושבור, עם עשבים שוטים על הקירות ושום דבר מעבר לזה, אבל אי אפשר היה להתעלם מהקסם".
הוא מספר על תהליך שימור ושיפוץ כמעט חלוצי. בעצם, לא כמעט. "המקום הוקם ב-1921 על ידי בני הקיבוץ ועבר לאורך השנים כל מיני גלגולים. הוא היה המחלבה הראשונה של תנובה, למשל, ועוד לפני זה שימש כמטה של לוחמי פלמ"ח בזמן מלחמת השחרור, כולל סיפורים על החטיבה של רבין שחנתה שם". הרבה מהמורשת הזאת נשתמרה באתר, ובני המשפחה ידעו היטב שהמשימה המוטלת עליהם דורשת עדינות ורגישות. הם ניגשו אליה ביראת כבוד.
"לפני האוכל, ולפני הכול בעצם, היינו חייבים לשקם את המבנה הזה", שיחזר, "החבר'ה של הקיבוץ היו מטיילים שם ופותחים עלינו עיניים, ראו אותנו כעסקנים וכיזמים, אבל לנו היה חשוב שזה ירגיש שורשי ואמיתי, אז דאגנו להשאיר אותם לידינו, למשוך אותם לשיחות כדי להראות להם מי אנחנו ומה המטרה שלנו. בסוף, יצא שהם שיתפו איתנו פעולה ועזרו לנו מאוד, כחלק מחוויה כוללת שכל אחד מהם יכול היה להזדהות איתה. כשחברי קיבוץ מגיעים, הם מרגישים שזה שלהם, וזה הכיף הכי גדול שיש לנו".
מוסד או לא מוסד, ההגעה לכאן עדיין מעט מרומזת. מומה לא צועקת את עצמה, במיוחד בערב. הליכה ספקנית מובילה אותך לעבר המבנה היחידי שנישא מעל מגרש החניה, ומשם למדרגות שמקפידות לא לחשוף את מה שקורה בצמרתן. בסופו של דבר, יש מספיק סימני דרך שמאששים לך הגעה - קירות ירוקים מצמחיה מטפסת עם שלט קטן להפליא, קורות עץ שחורקות תחת הנעליים ומוקד עמום של רעש טוב, וטמפרטורות טובות, שרק מחכה שתזיז אותו פנימה.
"השיפוץ נמשך כמעט שנה, ממש כמו בית", הסביר חובב שמנהל בשגרה גם את סטודיו M לעיצוב ואדריכלות, "הוא כלל המון עבודות יד בניסיון לשמור את הדבר הזה כמה שיותר אמיתי וכדי שאפשר יהיה להרגיש את הנשמה שלו. מבחינתנו, יצרנו ממש את הגלגול הבא של הרפת".
הפנים מרהיב, מזכיר מאוד מקומות דומים בעולם - טירות באירופה ומסעדות דרכים בארצות הברית ובדרום אמריקה. אלו אסוציאציות מחמיאות, בוודאי, אבל נדמה לי שבסופו של דבר הן לא לגמרי מדויקות, כי המקום הזה לא יכול היה להיות אלא כאן. ממש פה. "זה היה מאתגר לחבר את הסיפור של סבתא והביתיות הירושלמית עם הרפת, וליצור עבורה את המהדורה הבאה, אבל התאמצנו". יום אחר יום, פריט אחר פריט, השוקת ומגן הדוד שבכניסה, החלונות המשוחזרים והדלתות שקמו. "עשינו נגרות בידיים ותפסנו ברזל בידיים. גרנו ברפת, ממש ככה", הוא נזכר, "התאהבנו בה והתאהבנו בסיפור שלה".
בפנים, כמובן, כל זה הוא רק המעטפת. זה מרגש בביקור ראשון, אבל עשור של פעילות הוא גם עשור של ביקורים חוזרים ולקוחות קבועים, ובשלב מסוים גם סיפור האהבה העילאי הזה נכנס לרוטינה של יומיום, סרוויס-סרוויס.
וכך, יושבים ומסתכלים מסביב, מזמינים משהו לשתות ומשהו לאכול, ומתחילים להגשים. קודם כל באמצעות קובנה, ולמעשה "הקובנה של מומה" (54 שקלים), מנת דגל מיומה הראשון של המסעדה שהיא סיפור רך וחמאתי, עשוי בריוש ומעשיות, עם מטבלי עגבניות צלויות, טחינה-חצילים, שמנת וסחוג. ספק אם יש שולחן בלעדיה. ספק אם זה משרת את החשבונאות המסעדתית שהרי היא ענקית ומותירה אותך מעט המום. ספק אם זה משנה.
ולידה, תפריט שאפשר להגדירו ככפרי אבל לא כפריפריאלי חלילה. Hearty, נדמה לי, תהיה המילה. תפריט מארח, מגוון, מחמם. קציצות גבינת עזים, ארנצ'יני סטייל, על חמאת עגבניות או ניוקי סלק (78 שקלים). טורטליני ערמונים ודבש או ריזוטו כתום (84 שקלים). פטה כבדים וקציצות דג אפויות (69 שקלים). שניצל והמבורגר (82 שקלים), פילה בקר ואנטריקוט, דניס שלם ושרימפס "ים-תיכוני" (98 שקלים).
הצלחות גדולות, הטעמים גדולים, הבר גדול ומגוון בהפתעותיו (הגדולות), והנה מוסר לו בבת-אחת החשש הגדול מכולם מפני מקום שידע להשקיע בקבלת הפנים, ואז ויתר על התפריט. ממש לא. "לקח לנו כמה שנים להתפתח ולדעת מי אנחנו", מסביר חובב, "הייתה הבנה מאוד ברורה שזה מקום של אווירה, שרוצה שאנשים יחוו חוויה וישמעו את הסיפור. לא התכוונו אף פעם להיות *מסעדה*, אבל היה ברור שיהיה כאן אוכל טוב ויין טוב. מקום שיושב על הדרך, שרוצה מאוד שתעשה את הדרך אליו".
"שבע שנים מיוסרות ורומנטיות", הגדיר גיל חובב, אף הוא נכדה של אבושדיד, את התקופה שקדמה לנישואיה עם בן אב"י (והגדיל לתארה בספרו "לאהוב בעברית", אגב). הם התחתנו לבסוף ב-1912 בטקס שנערך במלון אמדורסקי הירושלמי בשעה 14:00. כן, חתונת צהריים. "מתכבדים לבקש מכל הידידים והמכרים שאולי בשגגה או בטעות הדואר לא הגיעה להם ההזמנה הפרטית", נכתב בבוקר האירוע בעיתון הצבי, "לקבל הודעה זו כהזמנה".
סיפור האהבה הזה היה גדול מהחיים, אבל גם החיים בכבודם ובעצמם. הוא היה איטי מאוד ותהליכי מאוד, ידע משברים ונקודות שפל, אבל הצליח להגשים את עצמו, להתקיים, ולהדהד הלאה. "אי אפשר היה שלא להתאהב בה", תיאר חובב, "ואכן סבא שלי, נסיך יהודה, הילד העברי הראשון, נפל באהבה".
וכמו מומה האישה, כך מומה המסעדה.
בסביבה הולכת ומתחזקת, הולכת וכשרה, מומה היא כמעט אנומליה. בפועל, היא אבן שואבת לישראלים שמחפשים בדיוק את הנורמלי הזה. לא מפאת ביטול האחר או תיוגו כפחות נורמטיבי, אלא יותר כרוח חופשית לנהוג בתוך סביבתך בלי לעשות נזק, בלי לבוא על חשבון משהו.
זה מכניס פנימה קהל מעניין - אורחי מלונות הסביבה וירושלמים שורשיים, אך גם נוסעים ממוקדי מטרה - ומספק חווית עיר בירה גם בשישי בערב וגם בשבת בבוקר. לקרוא לסיפור הזה נדיר יהיה קריאת-חסר, לפחות.
"אנחנו נוגעים בעיר, אבל נוגעים יותר בהרים, לא כשרים ולא שמרנים, רחוקים מהניכור התל-אביבי ולא דוחפים להיות גבוה בכוח", מנסה להגדיר חובב מקום שהוא לא כאן ולא כאן, אבל בעצם הכי כאן והכי כאן, "המחשבה אז לא הייתה על ללכת עם טרנד, אלא לחשוב על מקום של מאה שנה. היו לנו כל מיני תקופות, ובהתחלה עוד חיפשנו את עצמנו באופן טבעי, אבל כשהבנו מי אנחנו ומה קורה מסביבנו, כשהתחלנו להתרכז באנשים שלנו ובאנשים שמגיעים אלינו, הכול התחבר".
הוריו, "הראשונים שזיהו את הפוטנציאל", עזבו את עבודותיהם ויצאו לחלום חלום חדש בשנות החמישים שלהם, מנהלים עדיין את המסעדה, מארחים ומספרים את הסיפור שלה, הסיפור שלהם ואת הסיפור של סבתא מומה כמובן. אי אפשר היה שלא להתאהב בה אז, קשה מאוד לא להתאהב בה גם היום.
מומה, קריית ענבים, 02-6459727