הפריחה הוורודה-סגולה - נדמה לי שמדובר בלַגֶּסְטְרֶמְיָּה הֹודִית, אבל אני לא רוצה לקחת עבודה מערוץ הבוטניקה של וואלה - תופסת אותך עוד לפני שהמדרגות הנעות מגיעות לשדרות שאול המלך. רגע אחד אתה בתחנת הרכבת הקלה, ומיד אחריו מקבל לעיניים את הלוק הדרמטי הזה, כך שאין להאשים את הראש שהוא מפליג ישירות לחו"ל. מי היה מאמין שנזכה לכזה כאן.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כמה עשרות מטרים לאחר מכן, ולא יותר מדקה-שתיים של הליכה בין לובשי מדים כאלה (חיילי הקריה) ואחרים (עורכי הדין של בית המשפט), אתה נכנס למלון לינק, יורד במדרגות ומקבל פיצריה. זה משפט שצריך להתעכב עליו כמובן בפני עצמו, היות ואין מסלול וויז שפוי שימציא משהו דומה, אבל יחד עם הרכבת ויחד עם הסגול-ורוד, חייבים קודם כל לשבת, רצוי עם בירה.
ברוכים הבאים ל-Zutt, פיצת בייסמנט עם כוונות פנטהאוז שעושה גם רום-סרוויס וגם וולט-דליברי. את זה, הרצל לא חזה. גם לא שאול המלך.
עובד, הכי עובד. פיצה Zutt
המצטרפת האחרונה למשפחת הפיתויים במלון האורבני של רשת דן קפצה ראש לחלל שלא ידעו מה לעשות איתו, ושכמעט התייאשו ממנו. יש כאן האב פעיל למדי עם לפטופיסטים מיומנים ששומרים היטב על הסוד השווה הזה, ושאר המטראז' נוצל באופן קבוע לטובת ארוחת הבוקר של המקום, ולא יותר מכך. כעת, כשהארוחה עצמה שודרגה, ושהמתחם כולו קיבל זריקת אנרגיה, החליטו ללכת על פיצה.
זאת הייתה החלטה בלתי מושכלת, כמובן, שעניינה דמיון ופנטזיה ורוח הרפתקנית - אולי הדברים האחרונים שאפשר לשייך לקבוצת מלונאות ותיקה ומכובדת, אבל בהחלט הדברים הראשונים שאפשר לשייך לאביב ברקוביץ', המנכ"ל. ברחבי העולם לוהטת עכשיו סצינת מאפיות וקונדיטוריות שנפתחו בלובי של בתי מלון, אבל פיצה, נדמה לי, בכל זאת מקבלת מבטים קצת מוזרים כשבאים לחבר אותה. פה, איכשהו, עם הרבה דחיפה והרבה דחפוריות, זה פשוט עובד.
האם זה אמור לעבוד? ברור שלא. האם אתה מתעסק באמור בזמן שאתה צועק על קונסולת משחקי וידאו ענקית מהאייטיז כשאתה מחכה למגש שלך? ברור עוד יותר שלא. האם הגיוני לך לחזור לרחוב, ולחיים, אחרי שהעברת פה שעה טעימה וכמעט ניו-יורקית, השם ישמור? הכי לא. הכי-הכי לא.
התפריט נועד לתת תחושת רחוב גם במפלס שמתחת לרחוב עצמו. הקירות כבר דיברו גרפיטי, והשמש מצליחה לחדור פנימה בזוויות שונות ומשונות, אז הלכו כאן על פשוט וחד ומהיר ובלתי מתחכם, ואז השקיעו בכל אחד מהאלמנטים האלה כדי להצדיק את כל המהלך. הפתעה, ההשקעה משתלמת.
זה מתחיל בדניאל בורוביק, איש שאוהב אוכל ואוהב לעשות אוכל וסולד באותה מידה מלדבר, ובעיקר מלדבר על עצמו. הוא התעקש על בצק הום-מייד, והקים במו ההתעקשות הזאת מדור ייעודי במטבח המלונאי הקיים. יסודות טולטלו, שינויים יושמו, וההחלטה מייחדת ומבדלת, במיוחד בעולם שבו המון פיצריות קונות את הבצק שלהן. שני המסלולים ראויים, כמובן, אבל פה בחרו לעבוד יותר קשה, וזאת בחירה שצריך להעריך.
התוצאה היא שמיניית פיצות (64-78 שקלים) בגודל בינוני-גדול ובמנעד שמתחיל במרגריטה קלאסית ומהר מאוד שובר הצידה. לא בהשתוללות של ירידה לשוליים, אלא בחוכמה של נהג ותיק שנסע כבר על הדרך הזאת, ועדיין שמח להיות מאחורי ההגה.
הבצק עצמו מתייצב על עובי בינוני יחסית, ומצליח לעשות גם בועות פנימיות אווריריות וגם קראסט מוצלח, איתן, עם פרסונליטי. קיפול, נטייה קדימה, ואתם מסודרים. יש כאן מרינרה עם שום וצלפים ועלי רוקט, לבנות על בסיס רוטב בשמל (עם כרישה וגבינת בושה, עם תפוחי אדמה ומעט גורגונזולה ועם פטריות שבדרך כלל לא רואים על פיצה סתם כך), אחת שמבליטה בשמחה מלוחה אנשובי ופיצת צ'ילי-דבש עם רוטב עגבניות, מוצרלה ופיסות נגיסות של חלפיניו מוחמץ. זה מתוק וזה חריף, ואני לא מדבר רק על הפיצה.
המעטפת שמעבר לפיצות מצליחה להפתיע אף היא, ולייצר כמה רגעים חזקים של "לא ציפיתי" בדיוק בנקודות שבהן הציפיות שלך כבר התיישרו עם הנורמה.
זה אומר חמש ראשונות (28-58 שקלים) בלבד, שיודעות בשביל מה באת אבל בטוחות שתרצה עוד משהו ליד הדבר הזה - תירס צלוי ומתובל בחוזקה, למשל, סלט עגבניות וסלט קיסר עם רוטב בול וגם שיחוק נפלא, נפלא באמת, של צלחת מוצרלה-אנשובי-עגבניה. על פניו, קלישאה של "הדברים הפשוטים בחיים" שאף פעם כמעט לא זוכה לכבוד ולתשומת הלב הראויה לה. בפועל, כאן, העגבניות מקולפות והאנשובי בשרניים והמוצרלה רכה וכמעט קרמית, והכול מחכה בסבלנות בוויטרינה מגבירת התיאבון - להרכבה, להגשה ולרגע שבו שמן זית יטפטף לך על החולצה ויגרום לך דווקא לחייך.
אחר כך, כמובן, טירמיסו ענקי וסמיך, הום-מייד על אמת, וגם קלצונה נוטלה עם אותו בצק בדיוק, ושמנת מוקצפת ליד, בריקוד ייסורי המצפון ושתתייסר הדיאטה המוכר, והאהוב.
לא ברור מה עוד יקרה בלינק, ואיזה הפתעות ברקוביץ' יזמן לנו. הוא כבר בונה על ספא חדש ושווה, וסוגר באמצעותו את המשולש המעולה שבסיסו קפה שווה (שאולה הנהדר) ופיצה שווה. הנקודות האלה מרכיבות לא רק צורות הנדסיות ערטילאיות, אלא מרכז של ממש, ששואב אנשים ושואב מזדמנים ומחזיר סועדים רעבים וצמאים לעוד סיבוב מקצועני - מהבריסטה, מהפיציולו, ובכלל.
מאז שנפתחה, Zutt הצליחה לבסס את עצמה מול מזמיני וולט ושכני המשרדים, ומככבת ממש בקרב אורחי המלון עצמו, שהרי אין אידיאלי מטייק-אווי לוהט שכזה, היישר לחדר. האתגר שלה, כמובן, יהיה לגרום לכולם לדלג בקלילות את המדרגות ולסדר בראש שלפעמים יש גם דברים כאלה. רכבת קלה, פריחה ורודה, פיצת מרתף שמחה. הנה, בואו נאמין.
פיצה Zutt, מלון לינק, שדרות שאול המלך 39, תל אביב