זה קורה. הצעדים קטנים מאוד, והקצב מדוד, החורף של אוקטובר 23' עדיין לא הפשיר סופית, והאופטימיות הגלילית הידועה מהולה בצדק בריאליזם ציני, אבל התהליך ברור, וגם אם יתעכב עוד קצת, בוא-יבוא.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
זה לא קו ישר, וההתקדמות אינה ליניארית. למעשה, כל יום מתרחשת השכמה מחודשת מסיוט, וזה אומר לשטוף פנים ולתת לראש לסדר לעצמו מה נכון ומה קרה באמת, וממה אפשר לשחרר עוד לפני שהשיניים מצטחטחות. הרוב, לצערנו, שייך לחלק הראשון, אך הכיף הגדול נמצא דווקא בחומרים שמרכיבים את החלק השני.
משהו מתרחש בצפון, ולראשונה זה שנתיים, המשהו הזה הוא משהו טוב. זה קורה לאט-לאט, ובזהירות, אם כי בנקודות מסוימות ובמקומות מסוימים זה מהיר מכפי שניתן לעקוב. יום אחד אוספים את שברי החלום. למחרת חולמים אותו מחדש. הנה, ג'ולאן.
בוקר טוב יותר. ג'ולאן
האחים ניר ורגב אבנר גדלו ברמת הגולן, עשו סיבוב ארוך וממושך במרכז וחזרו צפונה עם משפחותיהם כדי לעשות את הדבר הזה שנקרא "חיים", ולעשות אותו כמו שצריך. הם פטריוטיים ארציים, ופטריוטים אזוריים, ולמזלם של כל הרעבים כולם הפטריוטיות הזאת נשזרת ביכולות ההקמה והיזמות, האפייה והיצירתיות שלהם.
וכך, מה שמובן מאליו למשכימים תל-אביביים ולמתעוררים של אזור השרון, הופך להיות ברור גם לאנשי הבוקר של קיבוץ דפנה. והרי הוא הדבר - אין כמו התעוררות עם ריח של חמאה.
הכיוון כאן הוא פחמימות, אך אנשים חזקים וטובים יותר מוזמנים להעיף מבט בתפריט שמציע גם סלטים (עלים וגבינת בושה עם פרי, למשל, קערת חיטה עם ירוקים ושקדים וחומוס או פורל מעושן עם תפוחי אדמה, בצל ירוק צלפים ו-ויניגרט נענע שעושה כבוד לשכנים ולדגיהם, 52-67 שקלים), בוודאי לקראת הצהריים.
עם אלה, זועקים לך כריכים (35-52 שקלים) אדירים, בגודל וברמת הביצוע, שמשתמשים בפוקאצ'ה טרייה ורכה כבשלהם. יש קראסט שחום מבחוץ ויש בועות רכות מבפנים, וגם אם נדמה לך שאין צורך ביותר, יגיעו כרוב צלוי, סלט ביצים או גבינת מנצ'גו ויוכיחו לך אחרת. יוכיחו אותך, למעשה.
מי שכבר הספיק לעשות כאן רעש הוא כריך קיסר שמפרק קערה ידועה במרכיביה ומרכיב אותה מחדש כסנדביץ' חלומות מלוח, וגאוני. יש כאן הכול - חסה ואנשובי, ביצה רכה ופרמזן ורוטב - ובכל זאת יש כאן יותר. במחיר שלו (44 שקלים לכריך שהפיל שני אנשים למשכב בוקר מחויך), באישיות שלו, נדמה שהוא לבדו שווה נסיעה מיוחדת של אוטובוס מסעדנים מהמרכז, כדי שאלו יבינו שוב פרופורציות מהן ותמחורים הוגנים מהם.
אבל הסיפור כאן הוא הוויטרינה. אין להימלט ממנה ואף אחד לא באמת מעוניין בהימלטות הזאת. להיפך, כולם ממוגנטים. זה מה שראו האחים מול עיניהם בשעה שתיכננו את העסק, וזה מה שרואים הנכנסים לעיניהם בשעה שהם חולמים את העסק מנקודת המבט שלהם.
יש ריבועים מדופפים שעליהם תבשיל פולנטה רך ופטריות צלויות, בורקס גבוה ממולא מנגולד וגבינת פטה, להיט מוכח - על כל שולחן ובכל יד, לעתים כמה על כל שולחן ובכל אצבע של כל יד - בדמות בייגל שומשום עם טחינה וקערת זיתים, וגם שואו-סטופר עגול ופריך שבמרכזו דיסקית עבה של גבינת בושה, וכרישה רכה שמחכה מלמטה. לא ברור אם המאפה הזה הוא יותר יפה או יותר טעים, ואת הדקות הקרובות תעביר בחקר עמוק של הסוגיה הזאת, עד כדי פוסט-דוקטורט עם כל הפירורים כולם.
המתוקים משווים, מעלים, מרימים עוד קצת ואז עושים סלטה באוויר. דייניש חלבה ודייניש שוקולד, סינבון טבעוני ופפיון לוז אלגנטי ומנומס, לפחות עד שאתה מתחיל להתעסק איתו. גבינה עם אוכמניות ממגדלי האזור שהם במקרה גם שכנים טובים, קרם פטיסייר עם פירות יער, פאן סוויס קלאסי יותר, קרואסון פטל-שקדים או פיסטוק-שקדים, וגם קראפין הדרים, מאפה התקווה הטובה - עגול ותמיר, עטוי סוכר ומחכה שתבצע אותו כדי לחשוף קרם חורפי במידה, מתקתק-מריר, משלנו. כולם מדברים על עונתיות ומקומיות ופארם טו טייבל. כאן, בפשטות, מעדיפים לא לדבר ובמקום זה רק להגשים.
ליד, ממתינים מוצגים קינוחיים יותר, לא פחות מפתים. טארטלט ברולה-פטל, למשל, או סלייס של טארט לימון שלא שכח לשזוף מרנג מלמעלה, עוגת תפוחים ומשחקי שוקולד עם אגוזי לוז, עוגת גזר ובראוני ועוגת גבינה אפויה. בהצלחה, בעיקר להבטחות התזונה הבריאה שלכם ל-2026.
בשעת בוקר לא מוקדמת ולא מאוחרת, ביום חול שלא עשה לעצמו סימנים יוצאי דופן, התנועה בג'ולאן רב-סיטרית, רב-מימדית, רב-אנושית. יש כאן תיירי פנים מעטים ותושבים רבים, צעירים שמשחקים שש-בש וצעירות בחופשת לידה. זה אקלקטי באופן הכי מצוין שיכול להיות לעסק חדש, ומייצג תפיסת עולם צפונית שכבר לא נשענת רק על תיירות, אלא מבינה שהיא מדברת קודם כל לתוכה פנימה - לקהילה ולשכונה ולשכנה גם.
ניר ורגב מתייחסים לכל זה לא כאל נתון, אלא כאל מערכת יחסי גומלין. הם מדברים על ערב ועל מקום שייקח את כל ההתרחשות הזאת וימזוג לתוכה קצת יין, או הרבה, ונזכרים בהווה (אמא שמשבצת בפינות החלל יצירות פסיפס צבעוניות) ובעבר (סבתא עדה, הבשלנית הדמשקאית של המשפחה) בזמן שהם בונים את העתיד הזה. "לנו היה ברור שהכול יקרה לנו פה, בצפון", הם מקבעים, "אנחנו מאוד מאמינים באזור הזה, יש כאן חיים".
ג'ולאן, מתחם דפנה'לה, קיבוץ דפנה