אחרי המלחמה, לפני הרעב הגדול: המלצות אוכל שוות למטיילים בצפון

הנתיב הימני המוביל דרומה על כביש 90 רועד, מתכווץ, מנסה לשחרר. ספק מנוף ספק רובוטריק נע עליו באיטיות, נושא מיגונית-ענק. היא צבועה, צבועה מדי בהתחשב בנסיבות, ואתה כבר מדמיין את עובדי הרס"ר שנאלצו להלביש אותה לכבוד הנסיעה. בעצם, לאן עפות המיגוניות כשהשלום קפוא?

הצפון לא חזר, עדיין לא. באופטימית המקסימלית ביותר, הוא חוזר כעת. הכי לאט שאפשר כל עוד בני אנוש, והרי כבר הבנו שבהיעדר מנהיגים, יש לנו בעיקר בני אדם. לפחות זה, עדיף אלה מאלה.

הצפון לא חזר, אבל הוא חוזר. זאת לא חידת היגיון, כי אין היגיון במה שקרה פה. זאת לא תעלומה ולא חדר בריחה, כי מי שרצה לברוח כבר מזמן לא איתנו. הצפון עדיין פה, והוא זקוק לנו, לכם, לכולם.

שלושה ימים על שביליו וכבישיו, עם אנשיו וצלחותיו, מורידים אותך לקרקע עם הציפיות, אבל מטיסים אותך להרים עם התקוות. הוא לא חזר, אבל הוא חוזר, טעים יותר, יפה יותר, אותו דבר, אחר.

חלום המסעדה של עידו שטראוס התחיל מהר, צבר תאוצה, הגביר, ולוהט את דרכו בימים אלה לכדי סנסציית בשר שהיא על גדר תחנת חובה מתבקשת.

חוות גידול הבקר המשפחתית, ומקצוענות הבשר של אנשיה, הולידה כבר חנות צמודה, ועכשיו הצמודה הזאת מקבלת צמודה משלה בדמות ביסטרו ביף שטראוס. אין קלאסי מזה כשמדברים על שרשרת מזון, וגם כשמדברים על מחירים, האמת.

בתפריט: המבורגר להיט, קרפצ'יו וסיגרים, סלט אם באתם להשתעשע, ובעיקר נתחים מעניינים, בשרניים, אדמדמים, לחלוקה או להתפנקות עצמית.

מוסד ההמבורגרים הצפוני של איל ואילת אלחנתי חוזר מהפוגה מלחמתית כפויה בת 16(!) חודשים עם מהדורה זמנית של פוד-טראק בקיבוץ דפנה, בואכה התמקמות קבועה ורחבת ידיים, מטרים ספורים משם.

כך, קלומפוס של מתחם גן הצפון סוגרת דלתות (ואיתה הפוקצ'ה, הפאי מאי והמעדנייה), וקלומפוס של דפנל'ה מתכוננת, ובינתיים - שהרי יש קרייב בלתי ניתן להכלה - מזללה לוהטת שכבר גוררת אחריה תור מתפתל. ובצדק.

בתפריט: המבורגר, נו מה (200 גרם עם תוספת ב-65 שקלים, דאבל אימתני ב-94), גירסה טבעונית ושניצל, התאמות ילדים, צ'יפס וסלט.

מזללת המלבי המפורסמת למדי העתיקה את פעילותה מרכזה בצל המלחמה, אבל שבה מדי סוף שבוע כדי לעשות את מה שהיא יודעת באשנב הצמוד למרכולית של הקיבוץ - סגירת פינה מתוקה, שמנתית או טבעונית, מתמסרת לתוספותיה ובעיקר רצינית במומחיותה. מלבי של מלביהו, כמו שצריך.

רשת המלונות הצפונית, שאירחה אותי במהלך הטיול הטעים הזה, שבה לפעילות לאחר חודשי אש ולחימה רבים, רבים מדי, ומציעה לאורחיה את התמהיל שאיפיין אותה מאז ומתמיד - שפיות, שקט, חיוכים קטנים, אהבת ארץ וחיבוק גלילי.

הירוק של קיבוץ דפנה ירוק מתמיד - במדשאות ובצמחים המטפסים, על גדות נחל דן הפועם בשטחו ומסביב, ככל שהנוף יושב על העין. החדרים של מלון מטיילים, בהתאם, בלתי גרנדיוזיים, אבל לגמרי נעימים, חמימים וכפריים, מעודדי רביצה שמחה בחוץ, ומזניקי מסלולי טיול בשעות הבוקר.

הקיבוץ מתאושש אף הוא, בקצב שלו, לאטו. הבריכה עתידה להיפתח במהלך חג שבועות והאנשים מתרוממים, מזדקפים. עסקי האוכל המתוארים כאן, מלמעלה ומלמטה, מספקים מעטפה טעימה, וארוחת הבוקר עצמה בהחלט מתחילה את מסלול השחיתויות הזה ברגל הנכונה - שוב, לא מטורפת ולא פראית, אבל השכמה טובה היא יודעת לעשות.

לאט לאט, צעד אחר צעד, ביחד, עד שיקרה.

הטרטוריה הקיבוצית (ולכן, "קיבוצטריה") של רועי כהן ואופיר זילברשטיין היא מסוג המקומות שתופסים אותך, מסחררים אותך, ונשארים איתך גם אחרי שאתה חוזר הביתה.

לולו היא מסעדה איטלקית משפחתית בשעות המוארות של היום, ומסעדה איטלקית רומנטית שלא מפחדת ממפות לבנות בשעות הערב, והיא גם בר עץ חיצוני ופתוח וחדר פנימי סגור ושקט. הפלואידיות הזאת היא כמובן חלק מהקסם, אבל רק חלק.

את התמונה משלים תפריט איטלקי של ממש - אלגנטי, סקסי, צבעוני - ובקבוקי יין מארץ המגף, דרינקים מושקעים שקשה לאתר בחבל הארץ הזה ותפיסת עולם מסעדנית מגובשת. תכליתה? מקום בשבילנו, מקום בשביל החברים והשכנים שלנו, ובתקווה גם מקום בשביל מי שירצה לבוא לבקר. מי לא?

עדיין בעמיר - ניכר שרעבים שם - ואפילו קצת לפני כולם, מעין צור עדיין חיה את חלום הקפה הנהדר שהוא מעיונה.

בתפריט: סלטים וכריכים מוקפדים כשם שהם טעימים, מאפים מדופפים וקינוחי ויטרינה, קפה אמיתי וסביבה שלמה שתכליתה יצירת טוסקנה קטנה, בגליל שלנו.

הגעש הטעים של הקיבוץ ממשיך עם פוד-טראק מעוגן למדי, עם שאיפות למטבח עונתי-מקומי-מתחלף, וקבלות של צלחות טעימות ואווירת נון-שאלאנט מתבקשת, נדרשת.

העגלון מגיש, בין היתר, עוגני חומוס ופלאפל אבל גם ספיישלים דוגמת גוזלמה טורקי על מחבת עם תרד וגבינות, בוריק עם ביצה ותפוחי אדמה, סמוסה עם תפוחי אדמה ואפונה, סלט מלפפונים אסייתי ואפילו לזניה בשתי וריאציות.

פחות צפון ויותר מבואות הצפון, אבל בדיוק בגלל זה ליבי היא נקודת העצירה המ-ו-ש-ל-מ-ת בדרך לשם, או בדרך משם. בגלל זה, וגם בגלל שמדובר, בפשטות, באחת המאפיות-פטיסריות הטובות בישראל. נקודה.

יש כאן טירוף של בצקים ומרקמים, טעמים ומילויים, הרבה מעבר למה שהתרגלנו לראות ולפהק מולו. מעוין קרואסוני שבתוכו גראטן תפוחי אדמה ומעליו לאבנה ומעליה שמן זית? ברור. קוביית דיפופים סימטרית שמחביאה עוגיית שוקולד צ'יפס שלמה ועטופה בגנאש ומחזיקה מרובע מרשמלו סמורזי חרוך? בבירור.

המלצת-קבע, בכל מצב, בכל דרך, תמיד.

מסעדת הדגל של מלון כנען המחודש-משופץ-מצוין שאפה את הגליל לתוכה, החזיקה, ונושפת אותו החוצה כעת, באיטיות ובמתינות, בהדרגתיות שכולה רוח טובה.

שנים של מסעדנות ומקצוענות-מטבח לקחו את עמוס חיון בתוך ישראל ומחוצה לה, עם רובידה הנהדרת שלו במזכרת בתיה, וכעת פה, ב-26.8, שכל מה שצריך לדעת עליה הוא את שמה, המייצג את מספר הקילומטרים המקסימלי שממנו מגיעים חומרי הגלם שלה.

עונתי, ברור. טבעי, ברור. ישראלי, הכי ברור. אבל בעיקר מכאן, גאוות המקום וגאוות אנשיו, יצירה צפונית מתפרצת לתוך תפריט כשר, חלבי-דגי, טעים ומיוחד. הבלחה יש מאין, ותחנת חובה חדשה.

הגלידריה הדרומית הנהדרת של גיא מגן מצננת את הצפון (בקיבוץ אפיקים ועם עגלה מתוקה במתחם בואכה יודפת) עם טעמים משוגעים במידה, מתוקים במידה ומקומיים ללא מידתיות, כראוי.

בתפריט של גליאלה: שוקולד שוקולדי מאוד, עוגת גבינה ותותים, קפה בגדד עם הל, חמאת קשיו ושברי קשיו מקורמלים, מאפי סופ"ש שיודעים מה לעשות מול כל הגלידה הזאת, וספיישלים שמצריכים הגעה עקבית למקום.

420 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר, וכנג' עטילה מוסיף לשרת אותנו - הפעם במטבח של מסעדת ביטלס הנהדרת שלו במועצה המקומית מסעדה שברמת הגולן.

הקשר ללהקה רופף, ומדובר בעיקר באהבת אמת למותג המכוניות המיתולוגי, אבל האוכל אינו מבלבל. להיפך. נתחים גדולים ובשר על האש, סלטים ומנות מקומיות - ולב, כמה לב. "התגעגענו לשרת אתכם", הוא כתב. התגעגענו בעצמנו.

אחת הממלצות הקבועות של תושבי האזור, וסוד גלוי של המילואימניקים המשרתים פה. וכשזה הגב שלך, נותר רק לנסוע, להתיישב ולאכול.

בלו ליין בכפר עג'ר עושה אוכל שחלקו סורי-עלאווי וחלקו ערבי ורובו ישראלי ומקומי - מנות פאטה מנוגבות ומשחקי בצקים לוהטים, סלט עגבניות עם גבינת שנקליש והרבה מאוד בשר, עם ערק ליד, ברור.

מוסד ההמבורגרים הצפוני לא מכיר הורדת הילוך, ולא מזדהה עם הצורך הישראלי הבסיסי להתנשף ולהסדיר נשימה לאחר מאמץ. הוא פתוח, הוא אנרגטי, הוא מלא. תמיד.

כביש 90 הוא דיינר צברי עם תפריטים דביקים בקצוותיהם ואנשי צוות בכמות שהייתה מתחזקת שלוש מסעדות תל-אביביות לפחות. מכונה, ומכונה משומנת, תרתי משמע כמובן.

בתפריט: כנפיים וסמאש בורגר, נקניקיות וטבעות בצל, גבעות של צ'יפס ושניצל, סלופי ג'ו וקציצות ככל שהעיניים רואות, ורוצות. עם כל אלה, דיל אלכוהול ידידותי ומחירים שפויים. יש עדיין בנמצא.

העיצוב אקלקטי ובדרך פנימה אתה מוסלל דרך ארבע דלתות לפחות - שלוש מהן מבלבלות בכוונה, לדעתי - אבל הקאמבק הצפוני של דארמה בר אינו אלא שמחת חיים.

יש כאן פינות פתוחות ופינות חבויות, חדר משחקים וצוות שנולד לשרת, מזיגות ליברליות ושעות נדיבות, וגם תפריט גדול שעובד עם כל אחד ואח דמהאמפיינים האלה.

לא מעט גלגולים ותפניות, עוד יותר מזה עצירות ולידות מחודשות, אבל אנשו ממשיך בתשוקת הכנסת האורחים שלו.

זה קצת פאב וקצת בר, קצת עיר וקצת קיבוץ, אבל הגירסה המחודשת מזמינה ועושה כיף, החניה נדיבה באפשרויותיה והאוכל מתכתב היטב עם החוויה - טוסטים ובצקים, טיגונים וברזי בירה, קוקטיילים וחוזר חלילה.