עמוס חיון הבין שהוא לא לבד בסיפור הזה, אז רובידה כותבת את הספר כולו מחדש. בשבילו ובשבילנו

בלי שום כוונה לפגוע, חלילה, אפשר להגיד בנימה סבירה מאוד של דיוק היסטורי שסיפור האוריג'ין של מזכרת בתיה איננו חומר קלאסי שממנו עשויים סרטי מארוול.

לא היו בו גיבורי-על או איזשהן תפניות מרהיבות בעלילה, אלא עלייה מוסדרת יחסית לקרקע, שאותה הובילו חלוצים מרוסיה (בלארוס כיום). עשרת הנבחרים הראשונים לא נדרשו להילחם בכוחות אופל פולשניים ולא עסקו בתככים פנימיים הוליוודיים מדי. הם התבקשו, כרף בסיס, להיות "עובדי אדמה מנעוריהם", סוננו על פי רמת השלווה והשקט שלהם וצלחו את התהליך בהיותם "בעלי כוח, אנשי שלום ואחווה", וגם "כשרים ויראי ה'". גם חשוב.

המבחן הסופי שלהם, כמובן, היה מעשי, וכלל הוכחת שטח של ממש באשר לאותה עבודת אדמה, שבסופה ניתנה להם אחוזה ושטח לידה, ואישור לצירוף בני משפחותיהם. ככה, פשוט ומאוד סטרייט-פורוורד, נולדה קהילה ונולדה מושבה.

יותר ממאה שנים אחרי, על אותה קרקע בדיוק, עמוס חיון הוא גם חלוץ וגם שליו, איש שלום ואחווה שנבחר למשימה וגם בחר בה במקביל, ובעיקר גיבור-על ככל שאפשר לזהות כאלה כשהם הולכים בינינו, עם התאמה תסריטאית לשדה הקרב שהוא עולם האוכל שלנו. עבודת אדמה זה אתגר? נסו להצמיח ממנה מסעדה ישראלית. מסעדות יש הרבה? נסו לעשות רובידה.

הכניסה למתחם המוזיאון שבו שוכנת רובידה אינה רומזת דבר על מה שקורה בתוכו, ובו-זמנית מספרת לך כל מה שאתה צריך לדעת. שביל שמוביל אותך ברוגע, מערכת סינון רעשים טבעית לחלוטין ודברים שצומחים מכל עבר, בבלגן מאורגן. זה שקט כצפוי, רגוע כצפוי ויפה כצפוי, אבל זה בפירוש לא משהו שהיה ככה כל העת.

הוא ובן זוגו אורן אלנקווה (שסבתו היא גם ההשראה לשם רובידה) חתמו על החוזה בינואר 2020, "צעירים ומלאי אופטימיות", כהגדרתו, ובלתי מודעים למגיפה המתרוממת ממזרח. הם החלו בשיפוצים, והקורונה החלה לשפץ להם את החלום, ולעצב להם מחדש את המציאות. "בשלב מסוים, ומוקדם יחסית, הבנו שאנחנו לא נפתח, שכולנו נמות וששום דבר לא יקרה", הוא משחזר בחיוך, "אז החלטנו פשוט לעשות מה שצריך כדי לשרוד, ובלילה אחד הפכנו למעדנייה. ממש תוך לילה. כיסאות ומקררים ומאפים ועוגות. זה הציל את רובידה. פשוט ככה".

הוא מתאר "טירוף", ומי שזוכר את הימים ההם יכול להזדהות, גם כי הימים שבאו אחריהם סיפקו לנו פרופורציות באשר לטירופים הרסניים יותר. "האנשים בקורונה היו צמאים. הקומבינציה הכי מוצלחת הרי זה רצון וחוסר יכולת. אדם תמיד ירצה את מה שהוא לא יכול להשיג, והדבר הזה יצר ואקום", שיחזר, "נכנסנו אליו וזה היה מטורף. אנשים התחילו להזמין מפה, מאזור השרון, חברות היי-טק. הכול. היו פה משאיות ואנשים שהעמיסו מאות סלי פיקניק לתוכן. אבל גם החזרה הייתה צריכה להיות טובה. היית צריך לדעת מתי לחזור. וגם היא הייתה ביום אחד".

אנחנו יושבים בחלל הפנימי של רובידה בצהרי יום חורף ישראלי נדיר, וגשום באופן חריג אף יותר, אבל מצליחים להגניב סיבוב בממלכה. שם, בין ערוגות ירק יש מאין ועצי לימון נהדרים בירוק-צהוב, מובילה רחבה חיצונית-אך-עדיין-פנימית, פנטסטית באפשרויותיה (ובמימושיה) ל"ארצי", מעדניית-בת של רובידה. זוהי לא בדיוק סגירת מעגל של המעדניה המקורית מהקורונה, אלא יותר השלמה של סיפור, וחווית הכנסת אורחים שלמה. מי שלא רוצה מסעדה, מגיע לכאן. מי שרוצה, עוצר קצת קודם. אתם יכולים, צריכים, מוכרחים, גם וגם.

רובידה היא מסעדה בשולי הדרך של עיירה צרפתית, בפיאצה המנומנמת של עיירה איטלקית, בשדרה המוארת של עיירה ספרדית, בקצה-קצוותיה של חווה בעיירה אמריקנית, שבטעות, והכי בכוונה, מדברת ישראלית.

והיא מדברת כבר חמש שנים. ללא צעקות אבל שוטף, בלי צורך באימוג'י, אבל עם סימני קריאה מובנים. "מתישהו בקורונה הבנו שאנחנו לא לבד בסיפור הזה", תיאר חיון, "שיש שרשרת ושאנחנו באמצע של השרשרת הזאת, ושאנחנו חייבים להיות חלק".

אז הוא התחיל לחפש "מי מגדל את זה ומי מגדל את זה ומי מגדל הכי טוב את זה", יודע היטב שזה עושה לו עוד עבודה ויודע שהעבודה הזאת היא עצם העניין. מבין שזה כאב ראש ומבין גם כן, ממש במקביל, שזה כאב ראש שמנטרל כאבי לב. "אתה מדבר עם החקלאים ועם האנשים מסביבך ומבין שיש שם סיפורים, שזו מערכת אקולוגית שחייבת להישאר סביב הדבר הזה, פה, כדי להתקיים", סיפר, "ופתאום, תוך כדי, נוצר איזשהו ערך מוסף ואתה קולט שגם לך יש חלק בסיפור הזה".

הוא מדבר, ולרגליו פרושות עשרות קופסאות ותבניות על רצפת חלל הכניסה, ובתוכן שלל האדמה שהגיע הבוקר. ירקות ופירות ועשבי תיבול, דברים אמיתיים שמהם עושים אוכל אמיתי. בדרך כלל, הם וארגזיהם עוצרים מול כניסה צדדית, אחורית, ולא יוצאים מהמטבח עד שהם חלק מצלחת, מנה. פה, ההיפך. מניפה ישראלית יפהפיה שהיא גם אביזר עיצוב חכם וממזרי, טיקט שלא צריך כתוביות.

פתאום, כמו על פי סימון מאיזשהו במאי נסתר, במהלך שאין לתאר אותו אלא כמתוזמן, מגיעה טבחית, אוספת כמה ירקות וחוזרת איתם למטבח הפתוח. הוא מסיים את המשפט ומחייך. יש טקסי משואות של מירי רגב שמחפשים כבר שנים תנועת מצלמה ועיניים טבעית כל כך. ברובידה לא צריך לחפש.

הקופסאות האלה, התבניות ומה שבתוכן מרכיבות תפריט נהדר, גדול ומגוון במידה, עם נגיעות יווניות וטורקיות, עיראקיות ודרוזיות. זהו כפר, ולכפר הזה כולם מוזמנים.

יש כאן מאפה ששואב השראה מפטאייר, ממולא תרד וזעתר וגרגירי חומוס רכים ובצל (46 שקלים) מרק ארטישוק ירושלמי עם קרם שמנת וטיפות עוקצניות של שמן זית ראשון למסיק, סביצ'ה דג ים שמח (72 שקלים) עם לאבנה סמיכה, פלפל אדום ובצל סגול, סלרי וקרקר הום-מייד, ומנת משחק והתעסקויות אצבעות בדמות קבב דייגים על לחוח (74 שקלים) עם בצל כבוש ואיולי לימון, רומסקו וכוסברה ויכולת טעימה להתגלגל לטאקו-לאפה, להימעך באהבה, ובכל זאת לטפטף קצת החוצה. אי אפשר אחרת.

אחר כך, אם איכשהו נותרתם רעבים, ממתינות צלחות של דג שלם אפוי עם תפוח אדמה מדורה וצ'ימיצ'ורי (165 שקלים), קפלטי בעבודת יד (82 שקלים), ממולאים בגבינת טום, עם צ'אטני פלפלים ומשמשים, תרד, שעועית ירוקה ופרמזן, וחציל קלוי (54 שקלים), אבל קלוי קצת אחרת, ועם קרם תרד גיאורגי, אגוזים, גבינת פטה, שומשום שחור ושמן זית.

ועוד, עוד ירקות ועוד פריחה, צבע בכל צלחת, וצביעה שלא מפחדת לצאת מהקווים. פלמידה לבנה, למשל, בנתחים עבים, מבושלת למחצה בקונפי תבלינים (76 שקלים), ומוגשת עם ברוסקטה מוארכת שעליה גרמולטה וקרם גזר טוניסאי לכדי הוכחה ניצחת שלפעמים שמן הוא אכן טעם. או "סלונה" (152 שקלים), מנה מהמטבח העיראקי שמחברת דג ותבשיל עגבניות מתקתק-חמצמץ שחיון עצמו לא חשב שמישהו יזמין אי פעם, וכעת יוצאת מהמטבח כמעט מנדטורית, לכל שולחן ושולחן. ובצדק.

חיון מבשל, ומארח, בביטחון, בחיוך וברוגע של מישהו שעבר דבר או שניים. או שלושה. האוכל שלו עדין, משתדל מאוד להתרחק מעולמות תיבול אלימים, וגם הנפש מיישרת קו.

חמש שנים עברו על רובידה, ולא בטוח שהיא ידעה סרוויס בלעדיו, אבל הקצב הפנימי שלה, ושלו, שונה. צהריים, ערב, הפסקה ביניהם (שמנוצלת באופן מרהיב לשנ"צ קבוע) וסופי שבוע שמנוצלים למילוי אותה נפש בדיוק. "בשישי", הוא מספר בחיוך, "אין כוח בעולם שיכניס לפה אנשים אחרי אחת בצהריים". גם לא כוחות של גיבורי-על.

הוא יודע איפה הוא נמצא, ויודע גם איפה הוא לא נמצא. טוב לו להיות פה כמו שטוב לו לא להיות שם. "מסעדה צריכה להחליט אם היא לוקיישן או דסטיניישן", הסביר, "אני רוצה לוקיישן? אז אני יושב באמצע תל אביב על רוטשילד. מי שבא בא, ואני מעיף להם את הראש עם טוסט. בשביל דסטיניישן, צריך לדבר עם אנשים, לחקור ולראות, לעבוד. ובסוף יגיעו אליך במיוחד".

ובסוף, כשאנשים באים, הוא מבין שהם "רוצים לאכול ורוצים תמורה, Value For Money זה שם המשחק, אז המנות פה מאוד מנומקות וגם מאוד יפות, ביחד. אין איזה עלה של משהו ואז סביב זה סיפור של ארבע שעות. לא, זה לא יכול לעבוד. זה לא מחזיק מים. אנחנו מסעדה. אנשים באים לאכול, לחוות משהו. זה לא יכול להיות מגוחך".

הוא לא מחנך אף אחד, חלילה, אבל שמח לדבר, והדיבור הזה מוביל לדיאלוג כל-ישראלי, כלל-אנושי. "אני באמת מאמין שבעשרים שנה האחרונות אנחנו כותבים את הקולינריה שלנו. באמת. זה לוקח זמן, לוקח המון-המון שנים, אבל נוצרו חיבורים, ואז פתאום יש איזשהו מטבח ישראלי שהוא לא שאריות של משהו ולא חיבור של האמא המרוקאית והסבתא מפולין. לא, זה לא זה. זה מטבח ישראלי, מטבח מקומי. נכון, לא תמיד הכול מוצלח, אבל אנחנו עושים את הדרך לשם. זה לוקח זמן, אבל זה בסדר, זה חלק מהאתגר".

רובידה, המייסדים 6, מזכרת בתיה, 08-6239864