רובידה: "פתיח" אתם יכולים לאכול בת"א. כאן יש אוכל טעים שבאמת אפשר לחלוק

מזכרת בתיה, ישוב שזכה לשם עם קונוטציות אסוציאטיביות של אזכרה לדודה שלכם, היא יותר בכיוון של מושבה מקסימה בשפלה, איפשהו בין רחובות לגדרה.

בדומה לזיכרון יעקב, גם היא הייתה אחת מהמושבות שהקים הברון רוטשילד בארץ ישראל. למעשה, היא הראשונה שבהן, ונוסדה ב-1883. ארבע שנים אחר כך היא קיבלה את שמה, מחווה לאמו המנוחה של הברון הנדיב.

לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

מזכרת בתיה של ימינו אנו מורכבת ממושבה ותיקה שבה בתי אבן היסטוריים שנחים בטבורן של נחלות נדיבות, זכר לימים שבהם הדונמים זרמו כמים, שסביבה נוספו בשני העשורים האחרונים כמה שכונות חדשות יותר (עם מטראז' צנוע יותר).

בלבה של המושבה הוותיקה, בין בתי אבן יפים ומשוחזרים נמצאת מסעדת "רובידה" של השף עמוס חיון (וגם "גפן" הברית יותר שלו) - בעצמה מעטרת מבנה עתיק ומרשים בן יותר מ-100 שנה.

נדמה לי שמסעדות שנמצאות מחוץ לתל אביב תמיד נמדדות קודם כל על פי אמת המידה של "האם שווה לנסוע אליהן במיוחד", כאילו שברירת המחדל היא שמסעדות יקבעו את משכנן אך ורק במטרופולין היחיד שאין בלתו, וכל קיום שמחוצה לו דורש הצדקה מיוחדת - כמו פתק מרופא של עולם הקולינריה.

אם הייתי מתגוררת בתל אביב, ספק אם הייתי מרחיקה עד אליה במיוחד, מהסיבה הפשוטה שהעושר והמבחר שיש לעיר להציע לעתים נדירות מצדיק יציאה ממנה. אבל רצה הגורל ואני משלמת ארנונה באחת מערי השפלה, ומסעדות שהן גם מקום בילוי נעים וראוי כאן הן מצרך, בואו לא נאמר נדיר כי זה שחוק, אבל בוטיקי.

ומשכך, אפשרות בילוי קולינרי שמציעה אוכל אטרקטיבי לצד חווית סועד מעודכנת ואסתטית היא לחלוטין סיבה לשמוח. ויותר מזה - להיכנס לאוטו ולנסוע לבדוק אותה.

רובידה מציעה אפשרויות ישיבה בפנים ובחוץ. בחלל הפנימי קירות אבן חשופים ששופצו ושוחזרו בסבלנות ובעדינות ראויות לציון, ושולחנות, כיסאות ושידות שנרכשו מעזבונות של ניצולי שואה, מהלך שמוסיף לתחושה ההיסטורית והנוסטלגית של חווית האכילה במקום, למרות ערבוב הסגנונות והתקופות.

הסועדים בפנים יוכלו לצפות גם בבר ובמטבח שרובו פתוח, או לעשות סיבוב בחלל המעדניה שבו ניתן לרכוש מוצרי מזון שונים. בחוץ ישנה חצר אבן, שבה שולחנות פזורים במרווחים נעימים בין עצי פרי (ומאווררים רחמנים פועלים בה ללא לאות ומפיגים את הלחות והחום). ברקע מתנגן פסקול של מוזיקה ישראלית-ים תיכונית-יוונית, בואכה מזרחית. זה אקלקטי, אך מרים.

האוכל שיוצא מהמטבח של רובידה הוא בלקני ים-תיכוני. אין כאן בשר משום שזוהי מסעדה חלבית, ואין כאן פירות ים משום שזוהי מסעדה כשרה (בפיקוח רבני צהר, שזה דבר שמוצא חן בעיני החילוניות). מה כן יש כאן? דגים, מאפים, סלטים, תבשילים. המסעדה מציעה תפריט ערב, תפריט צהריים (עסקיות) ותפריט בוקר/בראנץ'.

התפריטים מחולקים בגדול לפתיחים, עיקריות וקינוחים. אני רוצה שנייה אחת להתעכב על המילה "פתיחים" כי היא משדרת איזה וייב (אצלי לפחות) של "כמו מנה ראשונה, רק יותר קטן". ובכן, לא כאן.

המנות ברובידה כולן נדיבות בצורה יוצאת דופן, מאותם פתיחים שהם לא פתיחים ועד לקינוחים, כולל הקוקטיילים אפילו. איזה כיף לקבל צלחות גדולות, עמוסות, מתאימות לחלוקה של כמה וכמה סועדים, ולא צלוחית של ביס צייקני וספור לכל סועד.

הנדיבות הזאת מאפשרת לפתוח שולחן עם חברים/ות (דבר שאני לגמרי מתכננת - כלומר, בכוונתי לחזור לכאן, כמו שאומרים) או משפחה ולשבת עליו לערב נעים של נשנושים וטעימות, שמאפשרות לך את הפריבילגיה של לחזור ולנקר בצזיקי המרענן של תחילת הארוחה, גם כשאת כבר עמוק בעיקריות.

הפתיחים שהוגשו לשולחן היו כולם טובים: צזיקי (38 שקלים) מיוגורט של מחלבת עברי (גם היא מהסביבה פה), מלפפון, זוקיני, שמיר, תועפות של שמן זית טוב ועשיר ולצדו בייגל טורקי עם מלא שומשום וחריכה נעימה של אש וחום.

לביבות הקישואים (38 שקלים) היו שמנמנות, שחומות ומטוגנות, והוגשו עם מטבל יוגורט ופסטו כוסברה. הכוכב, עם זאת, היה גוזלאמה (38 שקלים) - מאפה טורקי ממולא בעלי מנגולד וגבינה קרמית, שהוגש לצד סלט טורקי בחריפות קלה ונכונה. הבצק שלו היה טעים וראוי לציון, עלי המנגולד בושלו קצרות ולא עד כדי עילפון, כך שנותר בהם עוד קצת "בייט", והגבינה הטורקית הנוזלית מבפנים יצרו יחד שילוב מהנה ומענג.

מהעיקריות טעמנו רביולי פלין (52 שקלים) ברוטב קובה במיה שהרגישה כשילוב קצת משונה בזמן קריאת התפריט, ואכן "עמדה בציפיות" האלה. הבצק הפעם היה קצת מאכזב, והחיבור עם הרוטב החמצמץ והבמיות הרכות (מדי) פשוט לא עבד.

לעומתה, מנה של פילה לברק (92 שקלים) עם עגבניות שרי, כרישה קונפי ושעועית ירוקה בחמאה, יין לבן, עלי גפן, לימון טרי ושום הייתה נהדרת, גדולה ועשירה, שבזכות הרוטב הלימוני ופריכות השעועית סיפקה גם קלילות מרעננת, והוסיפה עונג קטן ומשמח מחתיכות הכרישה.

יחד עם העיקריות הגיע גם סלט בלקני (54 שקלים) - הר של חסה פריכה, מנוקד בכתמים אדמדמים של עגבניות שרי מתוקות ופלפלים קלויים בתחמיץ, שהסתיר בתוכו גם רבעי ארטישוק א-לה רומנה וזיתי קלמטה, ופירורי גבינת פטה ושקדים קלויים מלמעלה. זה היה סלט כיפי ומגוון, עם שילוב נכון של טעמים ומרקמים, שהייתי שמחה לקבל כמוהו לארוחת ערב לפחות פעמיים בשבוע.

לקינוח, שני קצוות - נמסיס שוקולד עשיר (42 שקלים) עם יחס מתוק-מריר מאוזן, וסוג של פאי לימון (42 שקלים) בכוס. כלומר, שכבת קראמבל פריכה, מעליה קרם לימון צהבהב ומצנפת של קרם מרנגי לבן.

הקצה הלימוני הוא לגמרי אזור הנוחות שלי, והקינוח הזה הזכיר לי בחיבה את ה"לימונשלי" של הוטל מונטיפיורי. כן, ההוא מתל אביב שקיומה הושכח היטב בערב הזה.