השיפודים של סיח היו רק ההתחלה. אין סיכוי שזה הסוף

שכונת פלורנטין מגשימה בצהרי שבת את כל מה שאומרים עליה, את כל מה שהיא אומרת על עצמה וגם כמה דברים שכבר אין כוח להגיד מרוב שהמילים נשחקו.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"

היא מתעוררת מאוחר וזזה לאט, מקיימת מערכת יחסים הדוקה ואינטנסיבית עם הרחוב - אין עוד מקום בעיר. עזבו עיר, אין עוד מקום בעולם כולו שבו כל כך הרבה כוסות קפה של בוקר יורדות מהמטבחים הביתיים אל ספסלי המדרכות - ולא מפסיקה לזוז לעבר הדבר הבא.

ברוב המקרים, לאורך יותר מדי שנים, הדבר הבא הוא כנראה ערימת אשפה שאף אחד מהעירייה לא חשב לפנות, וכולם בעירייה חושבים שזה בסדר. בשבועות האחרונים, עם זאת, הדבר הבא והדבר הנוכחי (ובתקווה גם הדבר העתידי) הוא סיח.

פופ-אפ השיפודים של קבוצת ברולה (עידו בן חפר, עלי פרץ וניר ברק) הוא השלישי במספר בניסיונתיה של רביעיית פלורנטין להעביר זרם של חיוניות ואורבניות בין בנייניה, ולקשר בין קומות גבוהות לקרקע גם ללא מעליות. היו כאן קנולי של אסף גרושקובסקי ואז הפוקאצ'ה של אבשה, וכעת המשוכה הוגבהה עוד קצת עם סיח. הוגבהה, כי קמה לה מסעדה.

השבוע שלה קצר והשעות שלה מהודקות (שני-חמישי 18:00-24:00, שישי 12:00-17:00, שבת ב-13:00-16:00 ואז ב-18:00-23:00), החלל קטן ונשען גם על מה שנותנת הרחבה החיצונית, והצוות כולו עדיין מתנסה ומנסה, אבל בואו לא נטעה עם הגדרות. פופ-אפ זה לא. פופ-אפ חפשו במיליון המקומות האחרים ברחבי ישראל. זה מקום. יש לו תאריך תפוגה, נכון - הדיבור פה הוא על אמצע דצמבר - אבל אין סיכוי, פשוט אין, שכך זה ייגמר.

כי מה שמתרחש בפלורנטין, מסתבר, לעתים נדירות לא נשאר רק בפלורנטין. הנדירות הזאת היא סיח.

הפורמט מוכר - צלוחיות, שיפודים, מנות צד, ספיישלים - ומעורר אסוציאציות נעימות מאוד מפעם. זה לא במקרה. הישראליות כאן, ובעיקר הארץ-ישראליות, היא לא כורח ולא הכרח, אלא די אנד איי.

כשמדברים ליקוטים יכול להיות שרובינו מתחילים לפהק, אפילו בלי להתכוון. כשמזכירים גליל הגוף אולי מצטמרר מהחלטורות שחבל הארץ היפהפה והטעים הזה נאלץ לסבול בתחומיו מדי פעם. כשמוסיפים כיסאות כתר ורודים ומגישים "טוסיקים" של עוף הראש צועק גימיק. כאן, צעד אחר צעד, מהלך אחר מהלך, משכנעים אותך שאפשר גם אחרת. ובואו, אם הגיע לבסוף לשולחן וויסקי סאוור עם מיץ פז, הרי שלא רק שאפשר אחרת, אלא גם אפשר הכול. פה, זאת אומרת.

זה מתחיל עם פתיחת שולחן מודרנית, צלחות קטנות שמצהירות על גירסאות מחודשות לקלאסיקות שכולנו גדלנו עליהן, ותופסות אותך עם קבלות שניה לפני שאתה מגלגל עיניים.

יש כאן עגבניות וחריף, ירקות כבושים (ומצוינים) מז'אנר המסאייר, משוואשה, כרוב שמושך לאסיה (אבל לא נוחת שם באמת), חריפים, ג'רג'יר ואפרסמון (עם פוטנציאל שממומש רק בחלקו), מנגולד חריף, סלרי ובצל, כוסברה ולימון וגם טחינה מרווה משגעת, מאוזנת, שנותנת לכל אחד משחקניה לעשות את שלו בלי להשתלט.

המחיר - 8 שקלים לסלט, 22 לשלישיה, 35 לחמישיה, 65 לכל הנבחרת - הוא מהסוג החריג בהחלט של "הוגן", מילה שאף היא נכתשה עד דק בשנים האחרונות. יש לא מעט מקומות בעיר שנותנים לך אותו גודל (ולעתים גם פחות איכות) במחיר כפול לפחות. כאן, העסק שפוי. גודל קטן ומעורר תיאבון, ושקלים בודדים שמעודדים אותך להתנסות, ובאמת לפתוח את השולחן. כולם מרוויחים קצת, במיוחד אתה.

עם אלה, מככב פרק "ירקות ופחמימות" (18-28 שקלים) עם צלחות גדולות יותר. הוא כולל טאבולה פריקי חמצמצה וטעימה, סלט ריג'לה, ירקות שרופים, "ברולה גרנייה" שמוציא מהטיגון עלים וירוקים פריכים ומתפקד כהפתעת התפריט וגם פרנה חמה וטריה, שמספקת יותר חווית פוקאצ'ה. לא נתלונן.

חומוס בשר (42 שקלים) סגר את החלק הזה של הארוחה, והותיר סימני תקווה באשר לכניסתו הקבועה לתפריט, וניתוקו מתיוג כספיישל. הבסיס סמיך, ועליו נערמות תלולית ירוקה של תינוק האהבה שנולד לסחוג ולצ'ימיצ'ורי, וכמות חמודה של גילופים שחומים שנעים על הסקאלה שבין שווארמה ובשר מפורק. פוקאצ'ה - הפעם באמת - מגיעה כדי לאפשר ניגוב, והעסק כולו מרגיש כמו להיט.

הסיחים, שעליהם לכאורה נבנה המקום, מתפקדים כחלק מההצגה - בלי לגנוב אותה, אבל עם הבנה סביבתית שלא תצא מכאן בלי לראות מה הם יודעים לעשות.

והם יודעים לעשות פשוט ובסיסי, טוב ולעתים מצוין, עם קיק בעוצמות משתנות ויכולת לבסס מעמד כשיפודים הנכונים לזמננו.

יש כאן סיח ירק וסיח ג'יבנה (מעולה, מדלג בקלילות מעל משוכת הצמיגיות שתופסת את הגבינה הזאת שניות ספורות לאחר שהיא יורדת מהחום), פאלדה, קבב (רך להפתיע, מתובל בעדינות), דג (בול על הסוויט-ספוט של עסיסיות ובשרניות) ואותם "טוסיקים", מהחלק הנמוך והאחורי של העוף. האחרונים היו חסרים בתפריט, והוחלפו בכנפיים שפולטו מעצמות. גם כאן, כבר הבנו, לא נתלונן. ממש לא.

עבודת הגריל הסתמנה כמקצועית ומוקפדת, מתוזמנת בצורה מרשימה מול חומר הגלם שעולה על האש ומגיעה לשולחן במהירות. המחירים (28-38 שקלים) מייצגים אף הם רף נמוך מזה שאליו התרגלנו, בכמות גבוהה מזו שאליה הרגילו אותנו. מה נגיד. יכול להיות כאן כיף, בדיוק ככה.

הסיפור הזה נשטף בבירה ובבקבוקי יין (120-160 שקלים), בכוסות (29 שקלים מצחיקים) ובעירבובים (40 שקלים) חכמים ושובבים. זה לא רק הוויסיק והמיץ פז, אלא גם ביטר חושחש ותאנים חמוץ-מריר, וודקה-שומר עמוקה ודרינק נפלא, לא פחות, שהחזיק יחד ג'ין, דבש, פינגר ליים, אשכולית ופלפל שחור.

אלו, יחד עם קינוחי הכנאפה (פחות) והמלבי (יותר, הרבה יותר, וואוו) לא רק סגרו מעגל חוויתי שלם, אלא גם הוכיחו שהסיפור שסיח הוציאה לעולם עוד לפני שהדלתות נפתחו הוא גם הסיפור שהיא משכילה לשמור עליו כעת, כשהתור משתרך וכשהלחץ עולה. זה הסיפור שלהם, וגם קצת הסיפור שלנו, ואין שום דרך שזהו הפרק היחידי שלו.

סיח, מעון 5, רביעיית פלורנטין, תל אביב