ירון סגל מסתכל על בזל ומזהה בה קצת מפלורנטין. אני צוחק, אבל קולט מיד שהוא רציני לגמרי. אין אדם אחד שהיה בשתי השכונות התל-אביביות האלה ויודע לתת בהן סימן דומה אחד, והוא בשלו. "קצת בגרפיטי", הוא מצביע, "משהו בקירות וברחובות הפנימיים, לא יודע. לי זה מזכיר".
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
זאת השוואה שתוציא כל אחד מתושבי האזורים עצבני ומתנשא. הפלורנטינאים מתגאים הרי בכך שהם לא חוצים קו אורך לוינסקי, ולא מצפינים מעבר לרחבה של הבימה, וגם זה בעיתות מצוקה בלבד. הבזליסטים, כמו כל חבריהם לאזור, נוהגים להגיד שאין סיבה לצאת מהצפון הישן, ומקפידים ליישם עם פסקי הלכה שמשאירים אותם ברדיוס של שניים-שלושה רחובות, מקסימום. לפלורנטין הם מגיעים פעם בחצי שנה, כתיירים. חלקם מסווים את עצמם עוד יותר ומדברים אנגלית.
אין שכונות יותר רחוקות אחת מהשנייה, והנה, עכשיו, הפיצה שחיברה לה יחדיו.
משהו שיתאים. לה טיגרה
לה טיגרה עושה את פלורנטין כבר יותר מארבע שנים. היא ראתה במדרכות ובבניינים שלוחה ישראלית של נאפולי, וצדקה גם כשכולם פיקפקו ביכולת ההכלה של השכנים. צדקה לחלוטין, היא לא זזה משם ואם הכול יתנהל נורמלי, אין לה גם סיבה לזוז משם. פה היא הפכה להיות אחת הפיצריות הטובות בישראל, ואחת הפופולריות בה. כאן היא התנסתה ושרטה וחרקה שיניים, התרחבה והשתפרה ושידרגה והשתדרגה. כאן זה הבית.
בניגוד להרבה להיטי אינסטנט, ההתרחבות לקחה זמן. הטאבון להט, והפניות הלהיטו, אבל סגל, דודי אפריאט ואמיר בן שטרית לקחו את עצמם שקול וחכם, וחיפשו משהו שיתאים. היו פיתויים בצפון הצפוני יותר של העיר, אבל הם רצו רחוב. רחוב אמיתי. אלקלעי, על הפאה השקטה יחסית של מתחם בזל, חשף חלל שאפשר לעבוד איתו. וברור שהם עבדו.
קשה לראות את זה כעת, בצל הפיגומים ואתר הבנייה שיהפוך בעתיד למלון מטורף למדי בלב המתחם, אבל לה טיגרה משתמשת בכל מה שהרחוב הזה נותן לה, ועוד קצת. החלוקה הפנימית הייתה כרוכה באופן טבעי במאבק בין צרכי המטבח וצרכי הפלור, אך השיחות וההתלבטויות הסתיימו נעים ומזמין.
יש כאן בר שמרגיש נכון לשבת עליו, מדרגות דומיננטיות (חייבים לקוות שמשטחי הספוג לא הוצמדו אליהן *אחרי* תאונת הראש הראשונה) שמובילות לקומת גלריה אינטימית מאוד, רחבה חיצונית שקורתה לקראת החורף האימתני שעוד יגיע אלינו, ועוד קצת כיסאות ליד, באדיבות המספרה הסמוכה. מי אמר שהשכנים כאן לא חמים?
על כל המאפיינים הללו הולבשו מחממי-אופי - וספה בכתום בוהק, ציור קיר נמרי, שלטי ניאון שובבים בשירותים, קיר שיוחד לסלוגן "לאכול את נאפולי ולמות" וגם הטאבון, אח קטן (בגיל בלבד, לא בגודל) לאגדה המנומרת של פלורנטין, יפהפה ושולח להבות.
התפריט, לזכותם ייאמר, זהה לחלוטין לנקודת המקור, ומתבסס על כל מה שעבד שם, והתייצב שם. בצדק, כמובן. אין טעם להתחיל מחדש כשהכול כבר רץ שוטף. שם, בפלורנטין, ניסו דברים ועשו דברים. פה, קוצרים את תוצאות הניסויים האלה - במנות עצמן, אבל גם בתרשים הזרימה של המטבח ובתכנון הפס. נדל"ן וידיים כאחד.
וזה מושלם כמו שזה. נבחרת "הלא פיצות" כוללת שש מנות פתיחה שכל אחת מהן מוסד. "קורניצ'יונה" (הקצוות של הפיצה, ולמעשה עיגול בצק, 24 שקלים), שלושה סלטים ("ירוק-כחול" עם גבינה כחולה, עלים ירוקים ו-ויניגרט מנגו, קיסר עם עוף או בלעדיו ו"מריה נאווה" מקסים על בסיס ריזוטו קר ודברים טובים עליו, 56-59 שקלים), כרובית מהטאבון עם איולי צלפים ואנשובי שהוא כנראה מעילויי רטבי העיר, ו"בטטה ברושטה", קרם בטטות וגבינות שקיבל ברולה קרמלי והושלם עם שמנת חמוצה בצד.
כל מנה בול. תגידו אתם, צריך יותר מזה? כלומר, חוץ מפיצה.
שאר התפריט, וליבו, יציגו 15 פיצות מובנות (54-82 שקלים). השולחנות בבזל שואלים באופן תמוה אם אפשר לעשות "חצי חצי" משל אנחנו באיזושהי ענקית מגשים אמריקנית, אבל הם ילמדו לאט ובטוח שאי אפשר, ושאף אחד לא באמת צריך.
זה עובד כאן כי דאגו שזה יעבוד. קלאסיקות מרגריטה כמובן, ענייני חצילים וקציפת יוגורט, "קרצ'ופי" עם ארטישוק, פטריות ובצל גם כטבעונית עם מוצרלת שקדים וקרם דלעת, "קרנריה" עם אסאדו או עם רידיפיין מיט, פפרוני עגל, וירוקה עם רוטב תרד ותפוחי אדמה.
הקרבונרה בכל זאת הצליחה לקפוץ מהדפים גבוה יותר, עם רוטב שמנת עשיר מאוד, חזה אווז מעושן על תקן גוואנצ'לה, פרמזן וחלמון ביצה משגע בצהוב ובנוזלי. "פיסטאצ'יו", כמובן, הצטרפה אליה על תקן הכרח שאין לקום בלעדיו, עם מוצרלה ומורטדלה, רוטב פיסטוק ופיסטוקים קלויים. זה מתקתק ומריר. זה בשרני ושמנתי. פיצה שהיא תפילה, וגם מענה לתפילה, באותו סלייס.
לה טיגרה לא משאירה קצוות פתוחים ולא יודעת להתעגל בפינותיה. הקוקטיילים והפלייליסט, הבצק כמובן, אבל גם הדיפים - מטבל אגוזי לוז חריף, דבש פיקנטי, מטבל לימונצ'לו מהמם - שמצטרפים למגשים בדרך לשולחן ומעוררים בך יצרים אפלים להתנפל על השולחנות האחרים ולקחת הביתה.
הפתיחה הרימה כאן גם עגלת טירמיסו ייעודית, אבל אם תדחקו את האנשים לפינה, הם יודו כנראה שזה היה רק גימיק של התחלה. בקרוב, העגלה תרד לשוליים ויישאר רק הטירמיסו - מהטובים שיש, ועם שיגועים כמו בלורית מרנג חרוכה.
הלוקיישן, כמו כל לוקיישן למעשה, מאתגר עם שאלות חדשות. חצי מהסועדות כאן מבררות מה מתאים לאישה בהריון, והחצי השני הוא אחרי ההריון, ובחופשת לידה. לא בדיוק פלורנטין, אבל תשובות יש. פותחים שעה מוקדם יותר ומחכים שהילדים יבואו מהגן, מצמידים שולחנות ושומעים רעש קצת אחר. רעש של רחוב שמח, ועיר שמחה. רעש של פיצה.
לה טיגרה, אלקלעי 5, תל אביב