במבט ראשון זה נשמע די תלוש. תוך כדי שיחה אני מהנהן בראש בהסכמה אמנם, אבל כשהמילים נגמרות אני מתאפק ועושה מאמץ ניכר לדחוק את הציניות עמוק למקום שבו היא לא עושה לי בעיות עם אנשים חיוביים שעדיין לא מכירים אותי מספיק טוב. עדיין, אני מתעקש, הם לא באמת מתכוונים לזה ברצינות, נכון?
כמה דקות אחר כך, כשהצהרת הכוונות הדרמטית הזאת מספקת קבלות בכמות שמכסה את השולחן, אני מתחיל להבין, ולהבין ולהבין.
רוצים להבין גם? האנשים של פיצה "לה טיגרה" רצו לשחזר את סמטאות נאפולי בתוך שכונת פלורנטין בתל אביב. יצא להם בול. אנשי נדל"ן יכולים לכנות את זה "פרויקט התחדשות עירונית". אתם לא צריכים להסתבך עם הגדרות, בטח לא עם בצק כזה.
מגנט לסקרנים רעבים. לה טיגרה
אתה מגיע מהרחובות המוזנחים-תמיד של השכונה התל-אביבית (ברצינות, מה הקטע? זה אמור להיות אופי?), נכנס למזגן (רחוב ידידיה פרנקל 9) ומתחיל להבין את הקטע.
עוזר לך (יותר נכון: מור פאולה געש ואיידן טרנר עוזרות לך) מה שהוא לבטח הטאבון הפוטוגני ביותר בעולם הטאבונים שהם מלכתחילה אקססורי מאוד-מאוד פוטוגני. הוא מנומר, כתמתם חברבורות, לוהט מהבוקר ולא מפסיק לעבוד. לא מדובר כאן בנמר של נייר.
לצדו, מתרחש מופע מפקס-עיניים ולב, שתמציתו היא "איש עם בצק", אבל יהיה נכון יותר להתייחס אליו כאל "איש מוכשר מאוד (איזק ארמה הנהדר) עם בצק מושקע מאוד, שמלהטט את עצמו (באלגנטיות, זה לא שואו במלכודת תיירים בליטל איטלי בניו יורק) בנקודה הכי טובה מבחינת הצופים" - בדיוק בפינה שהיא גם קצהו של בר פנימי ממוזג, וגם חלון חיצוני שקוף וגדול שמתפקד - ככה זה פיציולו - כמגנט סקרנים רעבים.
כשאני סוף סוף מתיישב, הקצוות הנפוליטניים נקשרים מול העיניים - זה כמו חדר בריחה עתיר רמזים מארץ המגף, אבל כזה שאתה לא באמת רוצה לברוח ממנו.
יש כאן כיתוב ניאון זרחני שמשחק בחוכמה על קלישאת "לראות את נאפולי ולמות", יש ציור קיר שאפשר למכור בשקט לסוכני נסיעות, המון אבן חשופה ופשטות חשופה עוד יותר.
ויש גם בר משקאות עם דיספליי שאוהב אדום, אדמדם, וגוונים שבין אדום ואדמדם - קמפרי ואפרול מן הסתם, צינזנו ונגרוני, וגם לימונצ'לו לא אדום אך מחויב המציאות, ובקבוקי ג'ין מרבאנה האיטלקית. האחרונים, כך אני מדמיין לפחות - הם כל מה ששותים בפסטיבל סן רמו.
קפיצה בצקית למפרץ אמלפי. לה טיגרה
אז מה אוכלים כאן בעצם? התפריט המהודק אך מהודק-אתם-רוצים-לאכול-את-כולו מתחיל עם מכת פתיחה מסעירה בדמות "קצוות של הפיצה", ממשיך עם סלט של ירקות מהטאבון, כרובית (אבל קצת אחרת, עם איולי צלפים מקורי וטעים, והמון שקדים פריכים מלמעלה) וגם "סלט מריה נווה", אגדת אורז איטלקית שמשלבת ריזוטו קר, ארטישוק, עגבניות מיובשות, קלמטה, עלים ירוקים ובזיליקום.
העיקריות הן פיצות, שמונה במספר, אם כי מדי פעם יש הפתעות שמבליחות פנימה. יש כאן, בין היתר, מרגריטה קלאסית כמובן, "פיאמה" (רוטב תרד אנשובי, תפוח אדמה, מוצרלה, שמנת חמוצה, בצל ירוק, צ'ילי חריף, מטבל לימונצ'לו), "פיסאטאצ'יו" (שמנת, מוצרלה, פרחי מורטדלה, רוטב פיסטוק, פיסטוק קלוי ומטבל דבש חריף) מרהיבה, וגם "אמלפיטנה" (רוטב שמנת, מוצרלה, אנשובי, ברוקולי, לימונים, שרי צהוב, צ'ילי חריף, מטבל לימונצ'לו) שהיא שחייה במפרץ בתצורת בצק.
אם תרצו עוד קצת פחמימות לקינוח, יעשו לכם פה בשמחה עוד פיצה, עם בננות שנכנסו לטאבון בדיוק בזמן הנכון, גלידה שהועמסה עליהן בדיוק בכמות הנכונה, וגם קרמל-טופי דביק ומתקתק-מריר.
ירון סגל ודודי אפריאט, חברים ותיקים עם אובססיה מוצדקת, לא קיצרו דרכים כדי להרים לחיים את לה טיגרה. להיפך, הם טסו לנאפולי, הזיעו והתעקשו כדי להתקבל לאיגוד הפיציולו הנפוליטני (Associazione Pizzaiuoli Napolitani), חפרו והתנסו, טעו ועכשיו נראה שצדקו.
זה ניכר בבצק הדי מושלם, שחמחם במעגליו החיצוניים ואוורירי עד כדי בריזה שנושבת ממנו בזמן שהמספריים (הפיצה מגיעה שלמה מהמטבח, ומעודדת הפעלה משמחת לסועדים) חותכות אותו למשולשים. זה ניכר בשאר התפריט, ובמדפי האלכוהול, בעיצוב הפשוט במתכוון ובעיקר באווירה, אבל הכי הרבה זה ניכר על הפרצופים של העובדים והלקוחות כאחד.
הם התכוונו ברצינות שנצא מפלורנטין וניכנס לנאפולי. המטרה הושגה.