האם חמודי אבולעפיה פיצח את החיים כאן? בניגוד לכל מוסכמה של עולם התקשורת הישראלי, ולכל קליקבייט שאי פעם נכתב בה, התשובה לשאלה הספציפית הזאת שמתחילה ב"האם" היא כן מוחלט. אין מה לעשות, לפעמים היוצא מהכלל מעיד על הכלל, ולפעמים, כמו במקרה שלו, הכלל הוא פשוט להיות יוצא מהכלל.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
אני פוגש אותו אחרי נחיתה ממדריד שהותירה בו כמויות שוות של אדישות ("לא מה שעשו ממנה") ושל תשוקה לעבור פעם נוספת דרך נתב"ג, ועדיף כמה שיותר מהר, כדי להפיג את הטעם הרע. בין חו"ל אחד למשנהו, הוא חצה את המסלול הירוק והתייצב בתוך הדוכן של "פיתה לוינסקי" עם חיוך של אחד שבא לעבוד, בעבודה שהוא אוהב לעבוד בה.
חיוך, פיתה, חמודי. בחיי שלא צריך יותר.
הכלל הוא פשוט להיות יוצא מהכלל. פיתה לוינסקי
הפופ-אפ הזה, אם אני סופר נכון, הוא התשעים אלף שלו בשנתיים האחרונות, לרבות עצירות נהדרות וטעימות בג'ורג' שבפלורנטין (פיתת צלעות כבש, געגועיי), בבקאפיקו בנווה צדק (מסחאן עוף קונפי, אלליי) ובכל מקום שמצליח ליצור איתו חיבור טוב, מבוסס על יד חופשית של שני הצדדים - של בית העסק בלשחרר, ושל חמודי בליצור.
למעשה, מסע הדילוגים הזה כל כך תזזיתי וכל כך גמיש עד שהפופ-אפ שהצית אותו קרה בדיוק בחלון הזה, לפני שלוש שנים וחצי, עם הזנקת "שיפודי דלידה" המעולה. כן, העולם התחרפן ושוק האוכל הישראלי הגיב בהתחרפנות-נגד, רק כדי להיפגש בסוף על אותה בלטה בדיוק ולתת לאיש היחידי שכנראה לא התחרפן פה בכלל לעשות את שלו. לפעמים היקום הזה שולח אותות של צדק. בתוך פיתה כמובן.
התפריט הנוכחי שלו נשען על כתפי הלהיטים הקודמים, מושך מהם ומזנק באמצעותם הלאה. גם זה פיצ'ר. אם היה מסתובב רק עם פיתה, ורק עם סוג מסוים של פיתה, העסק היה מתעייף, והוא היה משתעמם. במקום זה, הוא מנצל את ההפסקות שבין הפרויקטים בשביל לחוות ולאכול בעצמו, לפתח קרייב ולפתח געגוע.
הפעם, למשל, נתפס אצלו משהו עם שיפודיות מפעם ופונדקי דרך של אז - איזו מילה מופלאה זאת, פונדק - עם טאץ' רומני שמתבל את היד הפרטית שלו לכדי מנעד ערבי-בלקני, הכי ישראלי שיש כאן. זה בא לידי ביטוי בחמוצים ובסלט הטורקי וזה מופיע אפילו בטחינה, בטח בצ'יפס, מהיחידים שעוד עושים כאן מאפס. והנה, בלי להרגיש בכלל, צלוחית ועוד צלוחית, ונפתח הטקס.
הפיתות (35-55 שקלים, כולל אפשרות חדשה של משלוחים דרך וולט) מתחילות מסורתי ובסיסי עם קבב ופרגית, ממשיכות לצמחוני (כרובית) ומגבירות קצב עם כבדי עגל ("הקרניבורים מתים עליהם"), שיפוד נתח קצבים, סינייה טלה וחצילים, וספיישלים קבועים של חביתה עם שומן טלה ומעורב ירושלמי של סוף שבוע.
הפיתה עצמה היא לפחות שליש מהסיפור, ובוודאי מדגישה את הפער שעברנו מהקרטונים של פעם ליצירות המופת הפחמימתיות-בועתיות של ימינו. אתה נוגס ומושך, צובט ונושך, והיא מאפשרת לך לשחק איתה בלי לשבור את הכלים, ובלי להיקרע. סופגת, עד שהגיע זמנה.
בתוכן, מלאכת מחשבת של הרכבה בלי ניפוח הראש של חלק מהמוסדות העירוניים, שכבות-שכבות של בשר וירקות, חריף וטחינה סמיכה, טעמים שנעים פלואידי בין העוקצני לחמצמץ, המלוח והמתקתק, הכול ביחד. מכולן, דווקא אופציית החביתה פוקחת עיניים עם קיק מעושן שמגיע מנתחי הליה הדקיקים והבנה מה אפשר לעשות כשאתה חושב שהכול כבר נעשה. הבנה, והארה.
כהרגלו, חמודי תיכנן להרים עוד ועוד אפשרויות, להרכיב צלחות (יש כאן אופציה להחליף את הפיתה בצלחת, עם אורז לבן, בתוספת של עשרה שקלים) ולמתוח את הצדעת הפונדקים הזאת עד לחודו של המרפק, ובזווית לקצות האצבעות.
תיכנן, ומצחיק שתיכנן. הפיתות "מקריסות" אותו, ובצדק. כשהוא חוזר בפול-פאוור, כולם מגיעים מאיפה שהם לא היו, ומתכנסים מול החלון. שם, עם פיתה בחצי עמידה, או בישיבה של ממש בתוך החלל של מסעדת "מא פאו" שמארחת אותו, מוגשמת אווירת השיפודיות ההיא דווקא בגמישות המסעדנית וביכולת שלך להחליט איך אתה אוכל היום, שהרי מה אתה אוכל היום כבר ברור.
הוא עף על "שום של רומנים" מעל הצ'יפס, מכניס אותו גם לתוך פיתת פיש אנד צ'יפס ופיתת פילה בקר, מבשל איתו עגבניות מגי עד שהן נכנעות מעצמן, ומתאפק לא לחלק כפיות שלו כמו בגלידריה. האש הזאת תבער פה עד ינואר, ואז תיכבה בבת-אחת. עד הפעם הבאה שלו, ושלנו.
פיתה לוינסקי של חמודי אבולעפיה, זבולון 7, תל אביב