זה לא בדיוק הטיקט שלי, אבל אין ברירה אלא לפרגן לפלורנטין. כשמגיע - מגיע. בכל זאת, רק שכונות בודדות בארץ ובעולם יכולות לתחזק קריירה ארוכה כל כך על בסיס "האופי" שלהן, לשדר החוצה נחשקות כשאפילו התושבים עצמם צוחקים על המיתוג, ולהפוך ח*א של (כלבים) אחרים לזהב של המקומיים. מילולית, הכי מילולית שיש.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
קחו את שדרות וושינגטון שלה, למשל. עבודות השיפוץ שלה הסתיימו ממש לאחרונה, כעשור בלבד לאחר השדרוג הנרחב האחרון במקום. הפעם, השאיפה הייתה ליצור במדרחוב "מרחב ציבורי מזמין ורחוב עירוני שוקק חיים", לשון העירייה. האמצעים כללו מוקדים מוצלים למפגש ושהייה, "סלון עירוני" ואריחים מצוירים.
מסקרן, אפילו מפרגן, אבל צעדים בודדים פנימה ואתה נתקל בקבלת הפנים המזמינה מאוד, והידועה מאוד של השכונה - טנף במרחב, סיגריות בסלון (כאן, האישי והציבורי נמהלים זה בזה באופן שמצדיק מועמדות לנובל בכימיה) ואריחים מצוירים שמישהו צריך לנקות, ומישהו אף פעם לא ינקה.
במקרה של פלורנטין, מה שהיה הוא מה שיהיה. מזל שיש לה עכשיו את חמודי אבולעפיה.
המזל של השכונה. הלאפה של אבולעפיה
איש האוכל הערבי-ישראלי הוא קונצנזוס, עם כוכבית. כל מה שהוא נוגע בו אתה רוצה לאכול, מאז ומתמיד, עכשיו ולעולם. אבל, ואיזה אבל מתסכל זה, הוא לא מוכן להתחייב.
זכורה לו קדנציה יציבה יחסית - במונחים שלו, כן? - במיזם השיפודים של דלידה בשוק לוינסקי. זכורה גם הקמה של הלבנטיני שבצפון רחוב בן יהודה, ודברים נוספים. אבל הסיפור איתו הוא סיפור של מרדף - לאן שהוא הולך, בשנייה שהוא נכנס למטבח, לכמה זמן שהוא מאפשר לך הפעם.
בחיים כחול-לבן שאינם מפסיקים להורות לך לרוץ, ואינם מאפשרים לך אף פעם להסדיר נשימה, בכל תחום, אבולעפיה עדיין בולט בדילוגיו. תוצאות המרדף אחריו, לפחות זה, הן ניצחון של אוכל.
הפופ-אפ הנוכחי שלו - שוב פופ-אפ, אלא מה - התייצב תחת קורת הגג של ג'ורג', חמארה פלורנטינית, ומלאים-מעלים ממנה את דאגות הצהריים. ממנה, ומכל מי שעובר פה.
הסיפור הוא שיפודים ובשר, פיתות ולאפות, פתיחת שולחן ועסקיות, סלטים ומריחות. זה אטרקטיבי כבסיס, והופך להרבה יותר אטרקטיבי כשמתחשבים בכך שהעיר הזאת, בניכוי יפו ומובלעת שוק התקווה נגיד, אינה יודעת כבר איך מרגישים שיפודים. כשחמודי עושה את זה במו ידיו, ממש עומד במטבח ומרכיב, זאת כבר לא סתם אטרקציה, אלא אקסטזה.
התפריט, באופן משמח מאוד, לא קטן כלל וכולל מספיק אופציות התלבטות, ומספיק "אז נחזור לכאן גם מחר, אין ברירה".
הוא מתחיל עם סאלוף ושבעה סלטים - מסבחה, חציל קלוי בטחינה, קישואים ביוגורט ונענע-ליים, טחינה-עגבנית-ג'רג'יר וטחינה כמו שהיא, סלט טארטור וסלט כרוב, 18-24 שקלים או כקומבינציית חמישייה (56 שקלים) או שביעייה (78 שקלים) - וממשיך לחמש פיתות-לאפות-צלחות, עם ספיישלים שכבר לוהטים על האש, ממרחים ותוספות.
כל זה, כמובן, מאפשר ארוחת פיתה על הדרך, סגירת פינה רעבתנית יותר וגם ישיבה פרלמנטרית טעימה, עם שולחן שנפתח ומתרחב, ראשונות ועיקריות, וגם משהו לשתות. חיים מודולריים ונטולי מגבלות הם חיים טעימים.
ראשון, הלחם, שהוא למעשה סאלוף ענקי, עבה באופן שמאפשר גם פריכות חיצונית וגם בועות רכות פנימיות, ועם קדנציה של כמה שניות מכל צד על האש.
איתו, מגיעים הסלטים. חלקם מנוגבים בטבעיות - סמיכות של חציל קלוי בטחינה, מרירות של טחינה - וחלקם דורשים ממך מזלג שלפתע אתה מבין שלא הורדת מהאצבעות עד שהצלוחית התרוקנה. הקישואים ביוגורט הם דוגמא טובה למעשה קונדס שכזה. הטארטור, עם גזר פיקנטי ולאבנה וחמאה חומה ושאטה, הוא כבר טריק ממזרי של ממש.
העיקר הבשרני מציע קבב טלה עם טחינה ונענע, פרגית במרידנת עמבה, כרובית, צוואר טלה בבישול ארוך עם ביצה חומה ומעורב ירושלמי - כולם בפורמט פיתה (42-60 שקלים), לאפה-סאלוף (53-69 שקלים) או צלחת (65-74 שקלים, עם שתי תוספות דוגמת סלט ירוק, סלט עדשים, מג'דרה או תפוח אדמה מדורה).
הפיתות עמוסות מאוד, בולטות במשקלן וגורמות לך לשאת תפילה לאלוהי הטפטופים. הן יכולות לקבל - ומקבלות - עמבה הום-מייד, קונפי סחוג, טחינה, פטרוזיליה ו"סלט עגבניות כתוש" אבל כל הצבעים הללו אינם מטשטשים את הפוקוס. בשר אמיתי, בכמות נדיבה, שירד בזמן ועלה בזמן ונכנס בזמן, עם גוונים של חום כהה ו-ורוד בהיר - מקציצות קבב עבות ומלאות שמחת חיים ועד פרגית כמו שזכרת שהיו עושים פעם, ממעורב ירושלמי משגע ועד בשר טלה דומיננטי.
הפיתה העבה מצוינת, הסאלוף שקיבל על עצמו משימות לאפה אפילו טוב יותר, ויכול לתפקד גם כמצע פתוח - אולי שמיכת פיקניק תהיה הגדרה טובה והולמת יותר - שממנה אתה אוכל וקורע ובוצע. הצלחת, מן הסתם, קלאסית יותר כארוחה. אין כאן בחירות רעות, רק מנות מצטיינות, וכיף.
שעת צהריים מוקדמת יחסית תופסת את חמודי במקום שבו אתה רוצה לראות אותו כל הזמן - מנגב אגלי זיעה מעל גריל, מתזמן בונים ובונה פיתות.
השאיפה הזאת לראות אותו שם היא כמובן אגואיסטית, במעמד צד אחד. הוא עצמו, נשמה חופשיה של אוכל והרבה יותר מאוכל, בוער מבפנים ומבחוץ, על המצב ועל מה שנגזר מהמצב, על היהודים והערבים ועל כולם, כמו כולם.
בינתיים, פעם בכמה זמן, הבעירה הזאת מובילה אותו לבשל לנו. ההבטחה הפעם היא לכמה שבועות לפחות, "עד שאני טס לווינה", אבל אצלו אי אפשר לדעת, ואצלו ההמלצה הקבועה היא גם היחידה שתמיד נכונה - רוצו, עד שלא יהיה יותר.
חמודי אבולעפיה בג'ורג', 11:00-16:30, שדרות וושינגטון 25, תל אביב