דלתות הרכבת נפתחות לתוך חוף הכרמל, ככל הנראה התחנה הכי ברורה והכי פונקציונלית בישראל, הכי מנתקת והכי אסקפיסטית. רגע אחד אתה קפוא במזגן, ומעבר חציה קצר לאחר מכן הראש עטוף שמש ואצבעות הרגליים טובלות בחול. למעשה, הגרגירים לא מתאפקים, מטשטשים את הפסים הלבנים וכבר מסמנים טריטוריה על הזפת. מאחור אפור, מלפנים כחול, וחלק ניכר מהנוסעים מסתובב עם תרמיל גב בדרכו לחוף. ביצ' פליז, אני בדרך לביץ'.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
אם היה איזשהו מעוף ברכבת ישראל, התחנה הזאת הייתה נצבעת אחרת, מעוצבת אחרת ומקושטת אחרת לגמרי. אבל גם בימים שמדינה מתוקנת היא יותר פנטזיה מחלום, עדיין מדובר ב"אם" הכי תלוש שניתן לחשוב עליו פה. כך, במקום ציורי קיר יש מודעה על הקיר, שמזמינה את היורדים מהקרון "לפתוח שולחן במנגל של חיפה". אם אין ים, לפחות נעלה להר ונאכל משהו. אם אין לנו חיים, לפחות שתהיה קצת שמחת חיים.
בהצלחה. מנגל
מנגל נפתחה במרומי הכרמל כמזללת שיפודים מעודכנת, פתוחה לרחוב וצמודה למסעדת האם צפרירים 1. היא התחילה כרעיון בלבד בשיאן של תקופות בידודי הקורונה (והנהירה העירונית לשטחים הפתוחים הצמודים, עם גריל אחד בכל יד, לפחות), והתממשה למסיבת על האש יומיומית וטעימה, עם קיר עשן דומיננטי שמסיט באופן אוטומטי מכוניות מנתיביהן, ואנשים רעבים ממסלולם.
הזמן עבר, דברים קרו, הדלתות נסגרו ואנשיה התכנסו לתוך עצמם במחשבה מה הלאה. חודשים ארוכים של עצירה היו מובילים את רוב מקומות ארצנו למכור ולוותר, להתייאש ולהתעצבן, אבל כאן הוחלט לשאוב השראה מעולמות ההייטק, ופשוט לעדכן גירסה. קבלו את מנגל 2.0. פחות מזללה, יותר ספינה.
הסיפור הלך כאן לעומק וליסודות של האחות הגדולה, ומספרי הסיפורים עצמם ידעו בדיוק מה נחוץ כדי לכתוב פרק חדש. המקום כוסה בשמיכת מתכת שחורה של גג וחלונות, פתוחה כשהאוויר מאפשר וממוזגת ב-350 הימים האחרים בשנה, השירות העצמי השתנה לישיבה עם מלצריות (חרוצות, מתזזות, נהדרות, בהחלט לא תל-אביביות) והכול ביחד נעצר בחריקת בלמים על נקודת התפר שבין אוכל רחוב ומסעדה של ממש.
שם, באמצע בדיוק, נוצרה אלכימיה. לא רשמי ולא תקוע, אבל גם לא שכונה. קליל ומחויך, דינמי וגמיש. שבו, תישענו, יהיה הרבה יותר מבסדר. ממהרים ורוצים לאכול בכל זאת בעמידה, על הדרך? דור צימר, אחת מצמד השותפים של שני המקומות, תשמח להיענות, תשמח להכין לכם את המנה ואפילו תעריץ אתכם מהצד על כך שלא ויתרתם והקפדתם לקיים את מצוות האוכלים הולכים. אם כי כאן, אתה עוד תגלה, אוכלים ומקסימום מתגלגלים.
ראשונה, השווארמה כמובן. היא לא הייתה כאן בפתיחה המקורית, ונולדה בתהליך ארוך ורציני של לימוד והקשבה. בהתחלה כפופ-אפ, אחר כך כמסורת של פעם בשבוע ורק כשלכולם נמאס מהטיזינג הזה וחילחלה ההבנה שמתגלגל כאן משהו, נרקם שיפוד יומיומי. ענקי, ובכל זאת מתחסל.
השכבות מורכבות מבשר עגל ושומן כבש, כף אנטריקוט ובריסקט, ומספקות פאנץ' קרניבורי מובהק, עדין יותר ממפלצות הכבש המסורתיות והפופולריות, ומושך מעט לעולמות הנתחים והמעשנות, אפילו ליישון. התיבול עדין עד מינימליסטי, והעובדים (יותר אומנים, כמובן) משחקים עם עמוד האש הזה הלוך וחזור, אחורה וקדימה, כדי שתקבל גם השחמה נפלאה ופריכה, וגם ג'וסינס משגע.
הפיתה (48 שקלים, 32 לחצי, 59 ללאפה, מחירי חיפה קלאסיים שבגוש דן כבר לא זוכרים כבר שנים) דורשת רישיון נשיאה של D-9, וגם מפתח לסת של מי שנוהג עליו. היא לא עמוסה ולא מתפקעת, אלא שלוש דרגות יותר מזה, ולפחות חצי דקה עוברת מהרגע שאתה חש הגזמה ועד השניה שבה המלקחיים נעצרות סוף סוף. כך, אתה מתחיל עם מזלג כמו האריסטוקרט שאתה, ותוך שניות ספורות בלבד אתה עובר להתכופפות - תחילה של הגב והברכיים, אחר כך של הכבוד העצמי, ולבסוף של העקרונות שלפיהם חיית עד היום. הגילוף הפוגעני של השומן, בהיר-שחום ונוטף, לא מסייע לעקרונות ולבושה ובוודאי לא יסייע בעתיד לגב ולברכיים ולבטן. אז מה.
אין חרטה. הבשר נפלא. מעליו נערמת תלולית ירוקה בוהקת של מעין צ'ימיצ'ורי כרמלי, ועמדת הסלטים הצבעונית לשכעצמה מעודדת אותך להוסיף גם עמבה וגם טחינה, כמובן, כשהכוכב הבלתי מעורער שלה - ממרח לימון כבוש, היישר משוק תלפיות - שולח זיקוקים. בעיר אובססיבית לשווארמיותיה (האגדות מספרות על תושבים שאוכלים מנה ביום, כל יום), צריך הרבה חוצפה כדי לפתוח חדשה. בעיר שלא מבינה איך שוב הליגה בורחת לה עוד לפני שהתחילה, צריך עוד יותר חוצפה כדי לדבר על אליפות. והנה, שווארמה אלופה.
מעולה ככל שתהיה, הסיפור כאן הוא הרבה יותר משווארמה. תפריט השיפודים והכריכים של אז עבר אף הוא ריענון, ופותח כעת הרבה מאוד התלבטויות. כבדי עוף ולבבות, פרגית ושניצל, מרגז ושקדי עגל, וגם כנפיים, סינטה ואנטריקוט.
כל אלו מגיעים כשיפוד בודד (28-62 שקלים), חלקם נכנסים לצלחת גדולה, על לאפה (55-79 שקלים) ופורמט הפיתה והלאפה (48-79 שקלים) קיים גם הוא, באופן טבעי. האחרונות מייצגות כמות של שני שיפודים, שאף הם ניתנים לעירבוב פנימי, וביחד יוצרים מנה שאין דרך לסיים בלי לסיים את חייך על המקום.
הקבב, למשל, מותח את יכולות הבצק עד למקסימום, ואז מכניס אותך בחדווה לעולם שכולו בשר רך, מתובל בול, ורחוק מאוד מהעלומות הדחוסים והפירוריים המוכרים מאוד בז'אנר. איתו, הגיעה גם צלחת של מעורב חיפאי שכזה, עם כבוד למקור מהבירה וסירוב לגלוש לעולמות האשכנזיים יותר של התחום. יש כאן טחול, מבהירים לך בגאווה, ומאפשרים צלילת מזלגות נעימה וטעימה לתוך התערובת הכהה, עמוסת הבצל המקורמל-מתקתק.
פתיחת השולחן שמבטיחה מודעת הרכבת מתקיימת כאן הלכה למעשה. למעשים, בעצם. עסקית הצהריים, למשל, תחזיר לך שקל אחד ממאה ותעמיס בתמורה שני שיפודים, פחמימה לבחירה וסט של סלטים. כשהכול מגיע, אתה מגלה גם שנחוץ שולחן גדול יותר, וגם שכדאי היה לפתח תיאבון גדול יותר.
כי כאן, לא מזלזלים גם במה שנקרא מנות צד או תוספות, ובוודאי לא בסלטים עצמם. החומוס (28 שקלים, 58-59 עם תוספות ובשר) עשוי במקום, נקי וחלק וסמיך ונהדר. הצ'יפס מטוגן מושלם וכל מיני הפתעות עדיין מחכות לך בדרך - כרובית צלויה על הגריל עם המון טחינה, תפוחי אדמה מעוכים עם שום קונפי וירוקים, חצילים מטוגנים וחמוצים פריכים, סלט עגבניות פיקנטי ואפילו טאבולה ראויה.
ממרומי הכרמל ועד תחנת חוף הכרמל, לא נותר לך אלא להתגלגל חזרה מהחלום. הרכבת כבר תחזיר אותך למציאות.
מנגל, מוריה 54, חיפה, 04-8324244