גסטרו מכניקו: הקונספט נפלא, אבל דווקא היצירתיות פוגמת במנות

תל אביב היא עיר עם סצנת מסעדות שבלונית. בשנים האחרונות, ככל שצוק העתים נמשך, זה נהיה קשה יותר. יותר מדי פעמים מקום חדש שנפתח הוא מתכון לשיעתוקים קולינריים שטעמנו פעמים רבות במקומות שנפתחו לפני.

מסעדנים, מגזר מוכה שמנהל עסקים שרובם ברמת סיכון גבוהה, רק רוצים לחזור הביתה בשלום. זה אומר שבשנות המלחמה הבלתי נגמרת אנחנו רואים פחות ופחות מסעדות מעניינות אמיתיות ויותר ויותר מקומות שמרגישים כמו עוד וריאציות על אותו הדבר. ברובם ככמעט כולם מגישים את אותו סשימי, אותם טרטר וקיסר, בבחינת "ראית אחד, ראית את כולם". כיף זה לא. נייר לקמוס למצבנו הקיומי כאן - כן ובהחלט וחבל.

ההקדמה הזאת כדי להסביר ש"גסטרו מכניקו", שנפתחה בגינת צ'לנוב בתל אביב לפני מספר חודשים, לא עונה על אף אחד מהתיאורים המדכדכים מהפסקה הקודמת. די במבט אחד בתפריט שלה כדי לעמוד על האמביציוזיות של העומדים מאחוריה. זו המסעדה הראשונה שמוביל כשף פנחס (פיני) מלוטניק, שקודם לכן עבד ב"הירו" של אהרוני ובישל ב"קפה אדמונד".

מצד אחד מלוטניק מכוון גבוה אל הלא סטנדרטי בעליל; הכי רחוק מהשבלונה התל אביבית. מצד שני, כמי שמכיר במציאות בת זמננו הוא נמנע במכוון מחומרי גלם יוקרתיים ששימוש בהם היה הופך את המקום ליקר. אין בתפריט אויסטרים, גם לא שרימפס קריסטל ודומיהם.

נראה שמלוטניק שואף להפיח חיים בחומרי גלם בסיסיים יחסית, ליצור אלכימיה בתמחור נגיש. זו בחירה מעניינת ביותר שמעוררת הערכה רבה, וגם די הרבה ציפייה. מזמן לא אכלנו כאן במקום שהצהרת כוונותיו ארטיזנלית כל כך ומבטיחה כל כך.

גסטרו מכניקו היא מסעדה קטנטנה ממש. יש בה 22 מקומות בלבד בחלל הפנימי. כמה מהם על בר קטן המשקיף למטבח הפתוח. האחרים בכמה שולחנות קטנים, לשניים עד ארבעה סועדים. יש עוד כחמישה שולחנות בחוץ, מול הגינה השוכנת בלב איזור אורבני קשוח למדי. העיצוב בגסטרו מכניקו איננו יומרני וניכר בו מיקס נינוח ונעים של אלגנטיות ופשטות.

בתפריט המודפס מדי יום על נייר, אגף פתיחים קרים הכולל קרודו וירקות, קטגוריית מנות חמות בגדלי ביניים ואגף שיפודים קטנים. אף אחת מהמנות לא נגועה בבנאליות המוכרת והמצערת ממסעדות תל אביב. הכל נראה מזמין ומייצר תחושה מגניבה למדי של מטבח חי, ייצרי ותשוקתי. הו, כמה שאנחנו מתגעגעים למקומות כאלו. כל שנותר לקוות זה שיהיה טעים.

התחלנו עם שתי מנות קרודו - טרטר טונה (64 שקלים) וסשימי אינטיאס (72 שקלים), לצד סלט עלים (שקלים 58). הסשימי, בארבע חתיכות עבות יחסית לז'אנר, הגיע עם רוטב לימונצ'לו ולימון פרסי. מקורי? כמובן. מתי פגשתם רוטב מהסוג הזה לסשימי? טעים? זהו, שלא ממש. איכות הדג עצמו הייתה בסדר, לא באמת יותר. לא מספיק אבל זה לא העיקר. הרוטב היה סמיך מדי, מלוח מדי וכבד מדי. מלא כוונות טובות אולי, אבל לא הליווי הנכון לדג לבן נא.

רוטב תקול פגע גם במנת סלט העלים. היו שם עלים ירוקים מרירים-חרפרפים ובהם עלי חרדל, עלי שומר בר ורוקט, ועליהם רוטב ויניגרט תותים. הוא היה מתוק מדי והיה בו יותר מדי שמן ופחות מדי חמיצות. הנדיבות הייתה ברורה, עם המון עלים, בוודאי בהתחשב בתמחור.

מצד שני - ממסעדה שממצבת את עצמה כעמוד האש אשר לפני המחנה, ממש לא מצפים לרטבים חנפניים הלוקים במתיקות יתר. מבאס.

רק טרטר הטונה האדומה על ברוסקטה, עם חצי ליים מקורמל ותיבול דוקרני בקצוות שהזכיר אופן טיפול בטרטר בקר - התגלה כמנה טובה. לא מרגשת אולי, אבל ראויה בכל קנה מידה.

המשכנו למנת "אחוריים של דג" (72 שקלים) שהורכבה מחלקו האחורי של לברק ים, ברוטב לימון, שמן זית, צלפים, שאלוט, שמיר ופטרוזיליה. הדג שמר על עסיסו והרוטב היה בסדר. זו לא הייתה מנה רעה אבל גם לא כזו שממצה את הכי טוב שמאפשר ז'אנר טעמי צרפת הים תיכונית בואכה איטליה. נחמד להתעסק גם באחוריים של דג אבל חבל שזה ייחודה העיקרי של המנה.

אחת המנות היותר מגרות בתפריט היא "כיסוני תחרה דובונים" (63 שקלים) - כיסונים מלאים בתבשיל חלקי פנים ברוטב שזיפי בר עם בצק תחרה מעל. ים פאסון יש בהצגת המנה הזו ובתיאורה על ידי המלצרית.

הכיסונים מעוררים אסוציאציות דים סאם, כמו גם מחשבות על מטבח בוכרי. המרק מרפרר לבורשט והתחרה גם היא מביאה סטייל. אלא שההר הוליד עכבר. זו הייתה מנה איומה למדי. המרק היה חמוץ מדי וחריף מדי, ללא מימדי עומק וגיבוש בסיסיים, וללא איזון.

ראגו חלקי הפנים היה דהוי מאוד בטעמיו, שטוח, סתמי, עגום וגם כמעט קר. ה"תחרה" מעמילן תפוחי אדמה שהגיעה מעל הייתה סרת טעם לגמרי ושמנונית מדי. חוץ מליטרת דאווין היא לא הוסיפה דבר. מנה יומרנית, מלאה בעצמה וגרועה ממש.

מבואסים, המשכנו לאגף "מחבת ופחמים", עם שני שיפודי שקדי עגל (39 שקלים האחד), שתי כנפי אינטיאס (43 האחת) ותוספת תפוח אדמה (48 שקלים). תפוח האדמה בושל בציר בקר, הגיע חתוך לרבעים לצד שמנת חמוצה והיה בלתי מרשים בעליל. שיפודי שקדי העגל על כרוב וגזר בתטבילה חמוצה-חריפה, היו טובים. כנפי הדג לצד סלסה, מצוינות. אם להסתמך על דגימה זו, אין ספק שאגף "מחבת ופחמים" הפשוט והקטן, טוב הרבה יותר מזה היצירתי והמורכב, וטוב בכלל.

סגרנו עניין עם טארט שוקולד (46 שקלים) שהגיע מהקונדיטוריה של השכן, אלון שבו. ממדיו היו נדיבים, איכויותיו קצת פחות. הוא בעיקר העביר בנאליות צרופה. קלתית סטנדרטית, שוקולד מאוד לא גורף בעומקו ושוקולדיותו, ומלח, כי זה מה ששמים היום על שוקולד. באמת שסתם מנה.

הרושם שנותר בפה ובבטן אינו מיטיב עם גסטרו מכניקו. זה מקום שמבטיח יותר משהוא מקיים. שימוש יצירתי בחומרי גלם צנועים הוא קונספט מלבב כשלעצמו, אלא שבשביל מסעדה טובה אין די בקונספט מלבב.

לא רק שלא פגשנו בארוחה הזו באלכימיה המתבקשת. ככל שהמנות היו יצירתיות יותר, האוכל היה טוב פחות. השיפודים וכנפי הדג, תכלית הפשטות, היו החלקים היחידים הטובים.

אין הנאה בלכתוב סרה על מסעדה חדשה קטנה של שף צעיר, שמנסה להתנהל מחוץ לקופסה ונוהג איפוק בתמחור. אבל לא רק שהארוחה בגסטרו מכניקו הייתה רחוקה מלספק, יומרנות היתר חסרת הכיסוי שלה עמדה בעוכריה.

כשמעמידים רף ציפיות גבוה ולא עומדים בו, האכזבה גדולה שבעתיים. מלוטניק צריך להתמקד בבסיס, במה שניכר בבירור שהוא טוב בו. אם רף האיכויות בארוחה היה דומה לזה שפגשנו במנות השיפוד וכנפי הדג - זה היה משמח עד מאוד. זה אולי היה שולל מגסטרו מכניקו את מיתוגה כיצירתית, אבל כן ובהחלט מבסס אותה כמקום מוקפד וטעים. כרגע היא רחוקה משם.

• טרטר ים - 64 שקלים
• סשימי דג לבן - 78 שקלים
• סלט עלים - 58 שקלים
• כיסוני תחרה - 63 שקלים
• תפוח אדמה - 48 שקלים
• אחוריים של דג - 72 שקלים
• 2 כנף אינטיאס - 86 שקלים
• 2 שיפודי שקדי עגל - 78 שקלים
• טארט שוקולד - 46 שקלים
• דמי חליצה - 60 שקלים
• סך הכול: 651 שקלים

גסטרו מכניקו - צ'לנוב 22, תל אביב | טלפון: 050-4391292