40 ק"מ מקסימום מפרידים בין תל אביב לביתן אהרן. הרבה פחות מזה - איילון אחד, בקושי - חוצצים בין מרכז העיר לנחלת יצחק. ובכל זאת, אני מוכן להתערב על השבועית שלי (וידוע הרי לכולם איזה כסף גדול עושים היום בתקשורת) ולקבוע שיותר תל-אביביים ביקרו בשלוש השנים האחרונות במושב השרוני מאשר בשכונה המזרחית.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
יש להם את הסיבות שלהם, כמובן. רובן מתבססות על מוסכמות ודעות קדומות, על גן התנשאותי שמתפתח אצלך ברגע שאתה שוכר פה דירה ועל תפיסת עולם שלא רואה מטר - לפעמים מילולית ממש, שהרי מי יכול לראות בעיר הזאת משהו עם כל האבק והררי הבטון - מעבר לפינת הבניין המתפורר שלך.
עם אלה, נשאלה תמיד שאלה אחת - אם כל המזללות והמסעדות השוות בוחרות להיכנס לסיטי, אם כל בתי העסק והפופ-אפים הוויראליים מעדיפים פנימה ולא החוצה, ואם פלטפורמות המשלוחים ייתרו אפילו את ההגעה לדיקסי ולפילדלפיה, המונומנטים הידועים של האזור, אז בשביל מה?
התשובה, בכל המקרים כולם, היא לאקי צ'יקן.
מגש הכסף. הבוקס של לאקי צ'יקן
סנסציית העוף זינקה לדרכה בתחילת 2022, והפכה לתופעה חוצת נסיבות, ומרימת מסיבות. בתחילה, אבל ממש בתחילה, היא הייתה עוד סוד ליודעי דבר, אבל השלב החמוד והסימפטי הזה החזיק מעט מאוד זמן. שותפי סוד עשו את שלהם ושיתפו, והמרכז המסחרי הפך להיות מנקודת עצירה תכליתית ליעד בפני עצמו.
פתאום, הנסיעה צפונה ויתרה על הדבר הכי חשוב שלה - האוכל - כי היה ברור איפה מתכנסים בסופו של דבר. בדרך ל- או בדרך מ-, לא הייתה שאלה של מזל, רק תשובה של לאקי. המוצר התחיל חזק והמשיך חזק, וגם כשהעומס איים להכריע אותו ידעו שם לעמוד בפרץ, לתת מענה ולהשתפר עוד יותר.
כעת, נראה, מגיע השלב הקריטי הבא - התרשתות ויציאה לזכיינות - שהוא נקודת המבחן האמיתית של כל מיזם טוב. ממקום אחד שאליו מתרכזות כל היכולות שלך וכל האנרגיות שלך, לכמה נקודות שמאיימות למתוח את מוטת הכנפיים (סליחה על זה), ולהקריס את הלול על יושביו. אם זה תלוי בבעלים שלו נחמן ורז רוזלס, שום דבר מזה לא יקרה. אם שופטים את הצהרת הכוונות הזאת על פי היישום של הרן רוגובסקי, רק טוב יקרה.
בשעת צהריים מנומנמת יחסית של שבת סתווית (סתווית-ישראלית, כן? 27 מעלות וקצת רוח), מפלס הקרקע של מגדלי תל אביב מדגמן את יחסי הביקוש וההיצע באזור. בית קפה אחד פעיל, ולכן מתפקע מיושבים, אבל כל מי שעובר על פני השולחן המפלצתי שפתחנו מחוץ ללאקי עוצר, מתבונן, בוהה, תוהה ואז שואל את עצמו היטב אם הוא לא טעה בבחירת הלוקיישן לארוחת הצהריים שלו.
לא מאשים את העוברים, ולא את השבים. לא מאשים גם את אלה שעברו ובחרו לשוב. קשה לעמוד במחזות האלה ולא לרצות להיכנס פנימה ולהושיט יד לצ'יפסר. העוף, גם ככה אחת ממנות הדגל המקומיות, הופך כאן לדוגמן, כוכב בתצוגה שמבהירה היטב מה אפשר לעשות איתו, וגם קצת מה פיספסנו איתו כל השנים כשהעולם שעט קדימה. עכשיו לפחות אנחנו מדביקים את הקצב.
אמצעי ההדבקה הזה הוא הבנה מה עושים פה - מזללת טיגונים שלא מותירה אותך עם טיפה מיותרת של שמן, בלילות מצוינות שהן חלק אינטגרלי מהמנות, כוכב ראשי בשלל וריאציות, תוספות ומנות צד שהן לבדן סיבה להגעה, דיפים ורטבים שוברי שוויון ומעטפת שמגיעה עד לפינות הנידחות ביותר של הפאסט-פוד הישראלי, עם שתייה, עם קינוח (שלום לך, בצק עוגיות חם עם גלידה רכה), עם כפפות לאכילה נטולת ריחות להמשך היום, ומה לא.
קולקציית פתיחת השולחן (19-21 שקלים) כוללת צלעות תירס יעילות, סלט קולסלואו פאנצ'י, כרובית ובמיה שעברו את אותו מסלול של העוף, וצ'יפס כמו שצריך. אל אלה מצטרפות מנות הצ'יקן שאינן נכנסות לכריכים - פופקורן (49 שקלים) ברוטב או כמו שהוא, כנפיים נהדרות, בסיסיות או מצופות, טנדרס ששמות ללעג כל מחשבה על נאגטס תעשייתיים כלשהם, וכן נקניקיית "סטיק" מצופה על שיפוד (39 שקלים).
מתקשים לבחור? הקומבינציות השונות ירפו כל יכולת התנגדות. "פול האוס", למשל, יניח תריסר כנפיים שהוקפצו בארבעה רטבים שונים, ויוסיף דיפ נוסף להשתוללות (72 שקלים), ואיתו יש גם ארוחות נוספות ולא מעט חיבורים פוטנציאליים. בסוף, ואולי על ההתחלה, העיניים יופנו ל"לאקי בוקס" (169 שקלים) - מגש כסף אימתני, לחבורות מגזימניות, כשעליו כל טוב התפריט, ושגרירויות טנדרס, כנפיים, פופקורן, כרובית, קולסלואו ורטבים. כהרגלה, מצרפת לאקי גם מקלות סלרי לסיפור, שהרי צריך פה איזשהו איזון בריא.
כל אלה, והכריכים (54-61 שקלים) הם עדיין לב הסיפור פה, פורשים מניפה מפתה ומושחתת, עתירת רטבים ושיגועים ומרקמים, שמתבססת כמובן על הדבר עצמו - נתח עוף עבה, טרי, יומיומי, שמוכנס ליממת השריה (בתערובת שכבר איננה חלבית, אגב), ואז מתובל (בתערובת סודית כמובן), מצופה ונכנס לטיגון כפול. הראשון כסדנת הכנה לקראת הצפוי לו, והשני רק ברגע ההזמנה. אין כאן המתנות ולא נורות חימום ולא זמן השהיה, וזאת גם אחת הסיבות המרכזיות שבגללן עדיף אולי בכל זאת להגיע פיזית ולהתנפל ישר, אם כי כמות השליחים הבאים ויוצאים מעידה על בחירה אחרת.
זה מתחיל עם "קלאסיק" (קריספי צ'יקן, לאקי איולי, מלפפון חמוץ, חסה אייסברג, בצל מוחמץ בלחמניה רכה), מגביר עם "אל צ'אפו" שמוסיף אבוקדו, מיץ לימון, הוט סוס וכוסברה, עושה קוריאני עם רוטב גוצ'וצ'נג הום-מייד (כמו 99% מהרטבים כאן, ואיזה כיף זה) וקורץ למדינת המקור עם סנדביץ' "מייק אמריקה גרייט אגיין" ובו לאקי איולי, קולסלואו, מלפפון מוחמץ, טקסס ברביקיו, רוטב לואיזיאנה, גבינת צ'דר ועלי סלרי. הבורגר הצמחוני פה, אגב, מככב לא בלית ברירה אלא בכוונה מלאה, עם רוטב קיסר וחסה ועוד כרובית פריכה.
לכל אלה התווספו, אולי כטיזר פתיחה והשקה, אולי כי נהנים פה לשחק עם הרגשות שלנו, גם צ'יקן וואפל, "אוגוסטוס" (קריספי צ'יקן, רוטב קיסר, בייקון טלה וגילופי פרמזן) וגם "דייויד בואי" (קריספי צ'יקן עם קרמל מלוח והוט סוס). זה מלוח, זה מתוק, זה חריף, זה מלכלך וזה איכשהו גם מנקה הכול. אתה, שתי הידיים שלך, ואף אחד מסביב שיכול לקחת את הרגע הקטן-גדול הזה.
הכניסה לתל אביב - כן, נחלת יצחק זה תל אביב, תירגעו - מעירה מרבצה תחרויות שאינן קיימות באמת, דירוגים נישתיים ותחושה מוכרת של עיר שקצת איבדה את זה בדרך, ואיבדה גם את הדרך עצמה. הנה, החבר'ה מביתן אהרן מגיעים כדי לסדר לה מחדש את הראש, לחווט ולסנכרן, ובעיקר לטגן.
רוגובסקי, שעבד בספוט המקורי בביתן אהרון ואף נשא אותו על כתפיו כשכל השותפים בערך התגייסו למילואים, הוא כמובן הזכיין המושלם עבור כל אלה. יודע ומיודע, מחובר ומתחבר, משקיע ומושקע. על המקומות האחרים (כפר יונה וזכרון יעקב יצאו כבר לדרך, והבאים בתור מחכים להתנפל על הוד השרון, על כפר סבא, על חיפה ועל הרצליה) כמובן מוטלת חובת ההוכחה, אם כי כמותג וגם כביזנס, נדמה לי שללאקי צ'יקן כבר אין מה להוכיח, והוא מוכיח את זה מדי יום על המגרש.
לאקי צ'יקן, נחלת יצחק 18 (מגדלי תל אביב), תל אביב, 077-9967779