לערבי שישי אצלנו יש רוטינה קבועה של ארוחות משפחתיות - פעם אצל ההורים שלה, פעם עם אמא שלי. שבוע-שבוע, כמו בצבא. נדירות הפעמים שבהן נמצא את עצמנו יושבים על הספה בסלון רגע לפני כניסת השבת, כשאין תוכנית סדורה לפנינו. לא תיארנו לעצמנו שיהיו שבועיים רצופים כאלה.
לכל הטורים של רוזי הטועם
בדרך מעוותת אפתח בסופ"ש האחרון דווקא, שבו נכנסנו ויצאנו מהמקלטים בלי אפשרות ורצון להתרחק מדי מהבית. סוף השבוע הזה לא מהווה דוגמה לכלום (כך אנחנו מקווים, לפחות), אבל בזה שלפניו מצאנו את עצמנו לפתע, בנסיבות שונות, משונות ואקראיות, תוהים בקול מה נאכל? לאן נלך? מי רצח את ארלוזורוב ומה התשובה לחיים, היקום וכל השאר?
וולט הוא, כמובן, תמיד האופציה הראשונה, אבל עד כמה שנדמה שתל אביב היא עיר ללא הפסקה וכך גם קטנועיה ואופנועיה, אין הרבה שירותי משלוחים שפעילים בשעות בין הערביים. לפיכך, נאלצנו לחשוב מחוץ לקופסה, עד שאשתי מצאה פיתרון - ג'ון מטאנג (JMT), המזללה הקוריאנית החדשה (יחסית) בלב תל אביב, מול הבורסה לניירות ערך. זה אזור שלעולם לא הייתי מתקרב אליו במהלך השבוע, אבל שישי בערב? קדימה.
JMT זכתה, ואת זה גיליתי כמובן בדיעבד, לסיקור נרחב ומסקרן כשנפתחה. כמו זר שמגיע לקבוצה בליגת העל, כשמסעדה טרנדית חדשה נפתחת היא קוצרת שבחים רבים, ורק אז מתוודעים לביצועיה האמיתיים. לכן הגיע הזמן לבדוק על מה המהומה. לאחר 25 דקות של נסיעה נטולת פקקים ואפילו עם חנייה - הנה אנחנו ניצבים מול המקום הססגוני והקורץ.
ג'ון מטאנג מגישה אוכל עם מנות בשם טוקבוקי, גוצ'ונג וביבימבאפ, וזה אמור להיות המקום להראות לכם שאני מבין, אבל בואו - כמו שאומרים אצלנו בגבעתיים, איי דונט נואו שיט. לפעמים דווקא ראש נקי מייצר דעה צלולה יותר. אז התחלנו להזמין.
לקחנו את הראמיון (מרק קוריאני) עם נתח פרגית (76 שקלים), קורן דוג חזיר עם גאודה טימין (42 שקל), גימארי (חטיף אצות מטוגן, 28 שקלים) וקימצ'י באפ (אורז קימצ'י מוקפץ עם שרימפס וביצה, 71 שקל). יספיק?
התיישבנו לצד שולחן ברחוב וחיכינו. היה שלו ונעים, תל אביב של פעם, אתם יודעים, זאת שלפני הטילים מאיראן. לאחר דקות ספורות המנות החלו לזרום. פתחנו בקורן דוג, מוצר שמוכר דווקא כפאסט-פוד אמריקאי זול, אבל הוא היה איכותי ושונה. בשר חזיר פשוט טעים והשילוב עם הגבינה והתבלון היה מדויק.
הראמיון היה טוב מאוד, אם כי הוגש מעט פושר. אני רגיל לכך שמרקים אסיאתיים לא רותחים, וזה בסדר, אבל זה נטה להיות מעט קר, ועדיין - הוא היה איכותי ונעים לחך.
הגימארי היה להיט לא צפוי. "אצות" היא מילה גסה לקרניבור, אבל ברגע שטעמתי הכול נשכח ונסלח.
והקימצ'י באפ? מנה פשוטה, מעט חריפה, ועדיין טעימה מאוד, כי גם אוכל פשוט צריך לדעת להכין.
סיימנו כשאנחנו לא יכולים להכניס עוד ביס, עדות מצוינת לכך שהמנות היו גדולות ומשביעות. למעשה, אדם מהיישוב יוכל להסתפק בראשונה (קורן דוג או אצות) ובראמיון ולצאת הרבה יותר מסבבה. אנחנו פשוט לא סמכנו על הקיבולת הגדולה שלנו, כנראה שהפעם לא בצדק.
אז כמ"א יצא?
לא יכולנו שלא להשתאות מהרוגע, מהאווירה ומהעיתוי של ביקורינו ב-JMT, וכל אלה בהחלט תורמים, אבל המרכיבים המרכזיים במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) הם אלה שקובעים את טיב המקום.
אז ככה: מתוך ההנחה שמאכלים לעולם אינם משתווים בטיבם לארץ המוצא, אמרתי לאשתי "אני מניח שזה לא כמו בדרום קוריאה, אבל זה טעים", והתשובה המפתיעה והחביבה שלה הייתה "תתפלא, היום זה כבר לא ככה".
יודעים מה? אני קונה את זה במקרה של JMT. לא הייתי בסיאול, אבל התחושה הייתה שזה לגמרי דומה למקור, ואפילו המחירים לא היו נוראיים. אם אדם לוקח את הגימארי והמרק ומסיים ב-104 שקלים (נניח 114 כולל שתייה), הוא מקבל ארוחה מיוחדת במחיר סביר ביותר. זה היה מהנה, מיוחד וביחס למה שמציע השוק היום, גם לא יקר.
אני מודה שהגעתי עם דעה קדומה למקום, היה לי ברור שישחטו אותי במחיר או שזה לא יהיה טוב כמצופה. לשמחתי, טעיתי מכל הבחינות ולכן הוא ראוי לציון 9. מתישהו, כשלא יהיו טילים והכוכבים יסתדרו ללא ארוחת שישי משפחתית, נחזור לשם בחדווה.
JMT, אחוזת בית 3, תל אביב, 03-5783696