גבעתיים היא העיר החילונית הכי דחוסה בישראל, 3.2 קמ"ר שבתוכם מתרכזים 62 אלף איש - 19 אלף לקמ"ר. רק לשם השוואה, ברמת גן השכנה מתגוררים כ-10 אלפים איש לקמ"ר ובתל אביב קצת יותר מ-9,000.
בדרך כלל, בהצגת נתונים כאלה עולות שאלות כמו "איך זה שאנשים חיים מבחירה בצפיפות כזאת" או "לשלם 6,000 שקל לשכר דירה כדי לגור בסלון של השכן שלי? שכח מזה". אבל אני, צר עולמי כעולם הלאפה. השאלה העיקרית שעברה לי בראש לאורך 11 שנות מגורים בעיר היא "כיצד ייתכן שיש פה רק שווארמיה אחת?"
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
ואכן, עד לפני מספר חודשים, אם רציתם שווארמה בתוך תחומי גבעתיים ("סמי ובניו" לא נחשב, הם ברמת גן), הייתם צריכים להגיע לצ'יצ'ו גריל בתחילת רחוב כצנלסון, אבל בפסח האחרון נפל דבר. המקום בעל השם היומרני "מאמוש - האמא של השווארמות" נחנך ברחוב סירקין לאחר חודשים ארוכים של שיפוצים.
זה היה מתבקש, היה רק צריך למצוא את מי שירים את הכפפה ובעיתוי הנכון. כיכר נוח הפכה בשנים האחרונות למרכז קולינרי די עוצמתי. הצצתי מסקרנות בגוגל Street View, שצולם ב-2011. באזור ההוא לא היה אז כלום, מלבד מסעדת Deda הגיאורגית. היום כבר תמצאו שם בתי קפה הומים, את פיצה פורטו, בוטיק סנטרל, השניצל בגבעתיים המצוין וכמובן, בצד השני של הכביש, את הסביח הנצחי של עובד - חגיגה אמיתית כיאה לעיר מתפתחת שאוכלוסייתה גדלה בקצב מסחרר. אז הכול יש ושווארמה אין?
כמו הרומנטיקן שאני, יזמתי ערב של ארוחה לאור נרות עם אשתי, בלי החלק של הנרות אבל עם הרבה בשר. נכנסנו למאמוש בפעם הראשונה לא חפים מחששות. השווארמות במרכז בכלל ובאזור רמת גן בפרט לא הוכיחו את עצמן עד היום כמשהו ששווה יותר מאזכור אגבי, הן מבחינת האיכות והן בשל המחיר.
נשמתי לרווחה כששני גלגלים קיבלו את פניי, ולא רק גלגל הודו בנאלי ועצוב. העובדים חייכו ומיד חילקו לנו ולסועדים שאחרינו דגימות קטנות מכל סוג שווארמה וגם מהאוכל הביתי שיש פה. לא חשבתי על זה, למען האמת, עד כה לא נתקלתי בשווארמיות שעובדות במודל של גלידריה ונותנות לטעום. האמת, זה כבר שיחוק רציני.
לקחנו בצלחת - אני על טהרת העגל, אשתי מיקס - ובצד גם שעועית ומג'דרה, חלק ממגוון תבשילי הבית המוצעים במקום. כל זה עלה 73 שקלים, מעט מעל המחיר הממוצע היום בישראל לצלחת, אבל עשיר וגדול דיו כדי להצדיק.
אשר לבשר עצמו - גם איכותו הייתה גבוהה מהממוצע ביחס לאזור. אודה ואתוודה, זה לא מגיע באיכותו וברמת התבלון לשווארמות של הצפון, אבל מספיק טעים ומכובד כדי להטביע חותם כאן במרכז. רק נציין שיש גם קבב, חזה עוף ואפילו מעורב ירושלמי. את הנושא הזה אבדוק בעתיד.
ניצלתי את העובדה שאני גר פחות מ-300 צעדים משם כדי לתת עוד גיחה, הפעם לבד, וכדי לבדוק את גזרת הבצק. "לאפה או פיתה?", שאלתי את הבחור שכמעט נעלב בשמי. "קח לאפה, אתה אחד שיכול לאכול הרבה", פסק בצדק כאילו אנחנו מכירים 40 שנה. אז לקחתי. זה עלה 58 שקל - שוב, לא זול, אבל גדול וטעים כדי שלא ארגיש מרומה. הלאפה הייתה טרייה, הבשר השתלב היטב ושוב - לא שווארמה שאני יכול להגדיר כטובה ביותר בגוש דן, אבל בהחלט ממוקמת אי שם במעלה הדירוג.
אז כמ"א יצא?
לפני שמגיעים למדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10), חשוב לציין את בעיית החנייה. קשה להסתדר בכיכר נוח, גם אם אתם מכירים את האזור. מצד שני, זה מעולם לא הפריע למכורים של עובד, ולכן זה גם לא צריך להטריד את חובבי הגלגל.
האיכות, הכמות והמגוון ב"מאמוש" הפתיעו אותי ומצדיקים את המחיר בהגעה למקום, שם תוכלו לקבל פיתה + שתייה ב-50 שקל. עם זאת, ב"תן ביס" גיליתי שהמחיר של פיתה + סלטים + שתייה הוא 65 שקלים (לעומת 67 שקלים ללאפה), ועד שלא יעדכנו אותו כלפי מטה נחשיב את זה לשחיטה של ממש.
הביקור במאמוש היה חיובי ואיפשר לי להעניק לה את הציון 8, אבל מישהו חייב לתקן את גזרת המשלוחים, כי היא לא ממש נראית שפויה.
מאמוש, סירקין 11, גבעתיים