תאי ני, בני ציון: אוכל טעים ואווירה מעולה, אבל

קוראי המדור הזה מכירים היטב את חיבתי לכדורגל, ולכן כשאשתי אמרה לי שהיא רוצה ללכת לבני ציון, תהיתי מתי היא החלה לעקוב אחרי קבוצות בליגות הנמוכות, שהרי בני ציון זה הכי שם של קבוצה מליגה ב'. אבל לא, בני ציון הוא מושב סימפטי מצפון לרעננה, אחד מאותם מקומות שיצלצלו לכם מוכר אבל לא תדעו, כנראה, לשים את האצבע על מיקומם במפה.

לכל הטורים של רוזי הטועם

על מה כן שמנו אצבע? על תאי ני (Thai Nii), שנפתחה לפני כשנה וחצי וממוקמת במשק נונה, מתחם רחב ידיים במושב. המקום, שצבר תאוצה והכרה, פתוח בשעות ובימים מוגבלים בלבד, כולל שינויים, ולכן יש לבדוק היטב לפני ההגעה. לא הייתה לנו ברירה, הלכנו לבדוק הכצעקתה.

כשהגענו, הבנו שמדובר במשהו אלטרנטיבי ושונה בנוף. אווירת מזרח נעימה, עם המון מקומות ישיבה משותפים. מה האופי שלו, בעצם? הקטלוג הכי קרוב הוא בקטגוריות עגלות האוכל, אם כי לא מדובר בעגלה אלא במזנון קבוע בתוך מבנה ארעי. יש אזור חניה ועדיין - לא מספיק, נאלצנו להמתין עד שיתפנה לנו מקום.

המתחם גדול ומקורה, כמעין אוהל קבוע, שהוקם בשטח המשק. אני לא יכול שלא לתהות מה קורה במאהל שכזה בימי גשם קרים או בימי קיץ מהבילים. למזלנו, הגענו בערב אביבי נעים, וגם כך לא באמת היה פה חורף, כך שהכול היפותטי.

החלל פתוח עם תאורה נעימה, ארגזי פלסטיק עם כריות המשמשים לישיבה סביב שולחנות נמוכים, ושולחנות גבוהים המקיפים את מתחם האוכל. מי שחפץ לאכול באווירה קצת יותר פסטורלית ופחות המונית, יוכל למצוא חצר רחבת ידיים, שהזכירה לנו גן אירועים, אך ללא כל המולה. בחצר המטופחת ניתן למצוא פינות חמד נוספות לישיבה, ושולחן אבירים לפמליות יותר גדולות. כמו כן, אפשר ומומלץ להביא שמיכה ולעשות פיקניק במדשאות החצר.

אלא שאליה וקוץ בה. דיברנו על מזרח? למרות הקסם של המקום, אפשר לומר שהשירות מרגיש בקצב המזרח וכדאי להגיע עם סבלנות רבה. ייאמר לזכותם שהם מבקשים זאת מהלקוחות בעמוד האינסטגרם שלהם. הגענו ממש עם הפתיחה, לא היו הרבה אנשים ומהרגע שהזמנו עד שקראו בשמנו עברו 35 דקות. ההגשה, אגב, חמודה. כשקוראים בשמך, המזון מוגש בכלים חד-פעמיים בתוך סלסלה גדולה שמזכירה את הסלים של פעם, אלה שאפשר לשאת בקלות ונוחות כשהם קלים, אבל ששורפים לך את האמא של הידיים אם הם כבדים.

בצלע המרוחקת של המבנה ממוקם דוכן ארוך, מאחוריו שרשרת העובדים עם מטבח פתוח בקצה האחד וקופה בקצהו השני. התפריט מצומצם, יש שבע מנות בסך הכול - חמש ראשונות ושתיים עיקריות והכול מוכן במקום במטבח פתוח.

הזמנו שתי מנות ראשונות. יאנג גאי (52 שקל) היא פרגית צלויה ברוטב פלפל לבן ותמרהינדי שהייתה נהדרת ונימוחה בפה, אבל קטנה מאוד ובסיסית. בפועל מדובר במנת פרגית (אפשר לקרוא לזה שיפוד?). לאאב גאי (52 שקל) היא פרגית קצוצה דק עם עשבים שהייתה חמצמצה וחריפה מאוד ולכן פחות מוצלחת בעינינו. הצוות הסביר לנו בדיעבד שיכולנו לבקש מידת חריפות שונה. חבל שזה לא מוזכר בתפריט או נאמר במעמד ההזמנה, אבל היינו צריכים לדעת יותר מניסיון עם אוכל אסייתי.

שתי המנות היו קטנות ולא מאוד נאמנות למקור התאילנדי, אבל טעימות. הן היו כל כך קטנות, עד שאת המכל החד פעמי, הקטן ממילא, מילאו בחציו בירקות חתוכים כדי למלאו. בתפריט הומלץ להזמין אותן עם סטיקי רייס, בתוספת תשלום כמובן. בדיעבד נראה לי לא סביר שהמנות הקטנות הללו, במחיר המופקע הזה, מוגשות מלכתחילה ללא סטיקי רייס כברירת מחדל, שכן אין דרך לאכול את פירורי הפרגית הזו ללא מנת אורז. ההצעה להוסיף בתשלום סטיקי רייס הרגישה לי חזירית מעט.

הזמנו גם שתי מנות עיקריות - פאד תאי עם בקר (67 שקלים) וקארי אדום עם (מעט מדי) עוף, תפוחי אדמה, דלעת ושעועית תאילנדית (גם הוא ב-67 שקלים).

הפאד תאי טוב אבל די בסיסי ולא באמת דומה לזה שמוגש בתאילנד, המנה של הקארי האדום הייתה גולת הכותרת מבחינתנו. אמנם מעט דלילה אך מצוינת ולשמחתנו הגיעה עם סטיקי רייס ללא צורך להזמינו לחוד.

לאחר מנוחת לוחם של כמה שעות בגן המשק המקסים, החלטנו שהגיע הזמן לקינוח. חזרנו למתחם וגילינו המולה ותורים. הזמנו מלבי קליל שהיה טעים בפני עצמו, עם חתיכות קוקוס קלוי ורוטב למון גראס חמצמץ המוגש לחוד, שבעינינו לא התאים לו וגרע מטעמו. קצת הצטערתי שמזגנו אותו למנה שכן היא הייתה יכולה להיות מוצלחת יותר בלעדיו. המלבי גם הוא היה קטן מדי ויקר מדי - 34 שקלין וטקילין.

במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) נכנסים קריטריונים שונים. למשל, האווירה המיוחדת שתורמת מאוד. אבל עד שאכלנו כמעט הפכנו לנציבי מלח. המקום הזה מקסים וטעים, אבל שופע בבעיות ניהול זמנים וחוסר יעילות של הצוות.

הטענה היא לא לעובדים החרוצים והשירותיים, אלא למי שהנחה אותם לפעול באופן שבו הם עובדים. מדובר בקבוצת נערים וצעירים שנראה שאינם מנוהלים כלל וזה ניכר. אין סיבה להמתין לאוכל 35 דקות בלי תור משמעותי (או במקרה שלנו, בלי תור בכלל). כן אציין שהגענו מוקדם, אך מאחר שהתאהבנו בחצר, נשארנו במשק כמעט עד הסגירה, וראינו איך הוא הופך להומה אדם וכיצד התורים הופכים לבלתי נסבלים.

נחזור לרגע למלבי כדי להמחיש. הוא מוכן במקרר ואין סיבה הגיונית להמתין לו יותר מדקות ספורות. הבעיה שמי שממונה על הקינוחים (יש רק שניים - מלבי וסטיקי רייס עם תותים), היה נער חביב שעמד והכין קינוחים בעמדה ייעודית. הוא אמור להגיש אותם, אבל בפועל חתך את התותים, תות-תות, לקוביות קטנות, לכל מנה לחוד. כך נוצר תור מייאש ובלתי נגמר. שוב, לא מדובר בחוסר חריצות, אלא בכך שלא סופקו לו הכלים המתאימים.

בעיניי, מקום שמגיש אוכל שמודע לאיטיות הקיצוניות שלו, לא צריך להתנצל מראש באינסטגרם ולבקש להתאזר בסבלנות, אלא למצוא מה לא עובד נכון ולהשתפר.

עם האיכות של האוכל אין לנו בעיה. עם הכמות הקטנה, בוודאי ביחס למחיר, יש ויש. הציון הסופי היה יכול להיות גבוה יותר מכיוון שבכל זאת נהנינו מאוד מהאווירה ומרוב האוכל, אבל קשה להתעלם מזמני ההמתנה הארוכים, מהארגון הבעייתי שמשפיע על השירות והמחירים הגבוהים ביחס לגודל המנות. 7.5, ואל תבואו רעבים מדי. התיאבון יתפתח בהמתנה לאוכל.

תאי ני, משק נונה, בני ציון