בשנות ה-70 הגו דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה את המושג "נערות ריינס". בעולם נטול העכבות של אז, הכוונה הייתה לבחורות שהדייטים שלהן חששו להיראות עימן ברחוב דיזנגוף, ובשל כך הסתובבו איתן ברחוב ריינס המקביל, הצדדי, השקט והקטן יותר.
לכל הטורים של רוזי הטועם
רחוב כצנלסון בגבעתיים איננו דיזנגוף, אבל יש לו ריינס משלו - רחוב שינקין. במשך שנים היה קפה ויולה, לימים רולדין, הסמל המסחרי היחיד של הרחוב, וגם הוא היה בפינת סירקין. בגדול, זה היה רחוב מגורים שקט ותו לא.
אלא שבשנים האחרונות דברים קרו. מקומות קמו (ולמרבה הצער חלקם גם נסגרו), ובאופן כללי שינקין כבר אינו החצר האחורית של מקומות הבילוי בעיר. זאת אומרת, הוא כן, אבל כעת החצר הזאת קצת יותר מטופחת ומזמינה. אלה ותמר, שילוב של מעדניה ובר יין, קם ממש ליד רולדין ומשדר איכות אריסטוקרטית, ומעבר לכביש, באזור כמעט נטול בתי עסק, נראתה סנונית מזון מהיר - דוכן אוכל טריפוליטאי בשם "אשת חיל".
אשת חיל סקרן אותי מהרגע שבו נפתח, לפני חודשים ספורים. הבעיה היא שהמקום הזה עובד מ-10:00 עד 18:00, וברוב המקרים אני יוצא מהבית הרבה לפני וחוזר מעט אחרי. הפעם אזרתי אומץ וחתכתי מהעבודה מעט מוקדם יותר כדי לתפוס רכבת אחרונה למפרום. מה יש? מגיע לי.
אושר, בעלי המקום, עוד לא בן 30, כמעט התפלץ כששמע שחיכיתי כל כך הרבה. "אתה גנוב? אתה אח שלי. היית מזמין מראש והמנה הייתה מחכה לך בשש וחצי", נזף בי כאילו לא התראינו לראשונה זה עתה. האמת, זו התחושה שהוא נותן לכולם - לבבי, חמים, מזמין. אי אפשר שלא להיות מוקסם.
הצצתי בתפריט והבנתי מדוע המקום פתוח כבר מ-10:00. הוא קלאסי לבראנץ', בואך לאנץ', בואך ארוחת ערב מוקדמת. אחר כך, כבר נסתמים, זה מספיק לכל הערב. המבחר גדול. מבגט טוניסאי ושקשוקה, דרך קציצות, ממולאים ואורז ועד מנות הדגל - מפרום, חריימה ומנות שונות עם קוסקוס, בראשן הטבחה על נגזרותיה השונות.
החלטתי להתביית תחילה על המפרום (62 שקל). המקום היה ריק, אבל בזמן ההמתנה הקצרה אושר סיפר שהוא לא חושש. הקהל מטפטף ומכיר, גם וולט יהיה בקרוב. האופטימיות שלו תנצח.
המנה יצאה אחרי זמן קצר. התיישבתי בחוץ, שמש קרירה טפחה על פני. זה היה טעים. יחס תפוחי אדמה-בשר נטה מעט לחומר הגלם הראשון, אבל המנה הייתה טעימה, גדושה ומשביעה.
אושר הציע שאקח "מנה אחרונה של טבחה כומוניה שנשארה לי", קילו של תבשיל בשר, שעועית ותפוח אדמה ברוטב אדום. ביומיום זה עולה 90 שקל, אבל הוא סידר לי אותה ב-50 בלי שחשבתי אפילו לבקש. את זה כבר לקחתי הביתה, יחד עם עוד מפרום לאישה (כאמור, 62 שקל), המטבלים של דידו (28 שקלים) ושני בסטיל (לביבת תפוחי אדמה במילוי בשר, 20 שקל).
נתחיל במה שפחות אהבנו. המטבלים לא היו מרשימים במיוחד והייתי מוותר עליהם בהזמנה הבאה, אם כי החלה עצמה טעימה. אשר לטבחה, הדעות חלוקות. אשתי פחות התחברה, אני חשבתי שזו מנה אדירה. לביבות הבסטיל היו עשויות היטב ובלעתי אותן בלי כחל ושרק. בכל הזמן הזה חשבתי שכן, למקום הזה יש לא מעט פוטנציאל, והנה הוא מתחיל להתממש.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) מושפע מלא מעט קריטריונים. ניקיון הוא אחד מהם, ו"אשת חיל", בהיותו מקום חדש, מצטיין בכך. גם הנדיבות והאופטימיות של אושר משחקים תפקיד.
האוכל, כאמור, טעים. חלק מהמנות אפילו במיוחד, אבל יש פה ושם מקום לשיפור. המחירים שפויים, ב-240 שקל כל אחד מאיתנו שבע דיו כדי לשמור גם מנה למחרת, ובסך הכול מדובר בארבע ארוחות - 60 שקל בממוצע, לא רע בכלל.
בתפריט של אשת חיל יש עדיין לא מעט דברים שלא טעמתי, כך שיש עוד סיבות לחזור. אם בפעם הזאת הקדמתי לצאת מהעבודה, לא יקרה כלום אם באחד הימים "אתעכב" כדי לגנוב בגט שקשוקה. או שפשוט אחזור כרגיל, עכשיו כשאני יודע שגם אחרי שש אקבל את ההזמנה שלי. הציון: 8.5.
אשת חיל, שינקין 48, גבעתיים