חבר, בכיר באחד מענפי הספורט, מבין גדול בגלגלי שווארמה. למעשה, לאיש יש דוקטורט בשווארמולוגיה, אם כי במקרה שלו אני מאמין שהוא קנה את התעודה באוניברסיטת לטביה. וברצינות, הוא אחד שיודע. כן, כן, הוא בהחלט יודע. לכן, כשכתב לי בזו הלשון: "לך לפינה הלבנה, הדבר המדהים שם הוא הכמות. פסיכי לגמרי. מת לראות את שקלול המדד שיצרת", הבנתי שצריך לסור למקום הזה ולראות במה מדובר.
לכל הטורים של רוזי הטועם
"הפינה הלבנה" היא, כך התברר לי בדיעבד, בית מקדש רב שנים ביהוד. המקום הזה ידוע ברחבי בקעת אונו והסביבה, אבל לאף אחד אין נטייה מיוחדת לנסוע ליהוד בשביל שווארמה, ולכן בטבעת הרחוקה יותר הוא פחות מוכר, על אף שהוא קיים כבר עשרות שנים.
כך או אחרת, הימצאותו מחוץ לרחובות הסואנים של העיר הגדולה - אפילו ביהוד הוא עומד על קרן רחוב צדדית - היא יתרון גדול. ראשית, משום שחניה יש בשפע. שנית, מכיוון שהוא יכול לעמוד לו בגאון, כבוטקה בולט וחביב באווירה רגועה. אפשר בהחלט להגיד שנתוני הפתיחה משחקים לטובתו.
מה פחות משחק לטובתו? התור. הגעתי בשעת אחר הצהריים של יום חמישי, היום הגשום ביותר בחודש האחרון. השעות הללו בדרך כלל נחשבות פחות לחוצות, אבל בפינה הלבנה אין "זמן מתאים". עוד בטרם הגעתי שמעתי שצריך להמתין קצת. אז המתנתי.
דבר אחד צד את עיניי כבר מרחוק - גודל המנות. בהתחלה חשבתי שאני הוזה כשראיתי את החבר'ה שם מכינים צלחת שווארמה עם תוספות - מגדל של בשר יחד עם שני הררי אורז וכל טוב. כשהתקרבתי, התחוור לי שאין זו אגדה. המנה הזאת, שעולה 77 שקלים, מספיקה על פניה לשני אנשים, וזו לא הצהרה שקל לניאנדרטל כמוני לתת. עדיין, במקרה של אוכל, טובה קיבה מלאה ממראה עיניים, וחובת ההוכחה עדיין עליהם. חיכיתי לתורי והזמנתי.
מזמן לא יישמתי את שיטת ה"פיתה וחצי" - מנה עגל ועוד חצי מנה הודו. כך אתה טועם משני העולמות (יש לפינה הלבנה גם פרגית, אבל פרגית אינה מאכל ראוי), ומבטיח לעצמך שלא תישאר רעב. ובכן, הגיע הזמן לחזור למקורות.
הפיתה עלתה 55 שקלים, חצי המנה 35 שקלים. המתנתי כעשר דקות לאחר ההזמנה עד שיכינו את המנות, הבטן כבר נדבקה לגב, ואז החבר על הפס החל להעמיס. ולהעמיס. ולהעמיס.
ולהעמיס. העיניים שלי כמעט יצאו מחוריהן. כמעט התחרטתי שהזמנתי מנה וחצי, ואז נזכרתי במשפט הפולני הידוע "אוכל אין יותר מדי, יש מספיק". ובכן, יש יותר מדי, אבל נשאיר את זה להמשך.
לפני שהתאוששתי, שאל אותי הברנש בדלפק איזה צ'יפס אני רוצה. מה זאת אומרת, חשבתי לעצמי, צ'יפס הוא צ'יפס, ועוד לפני שהספקתי להגיב הכין חמגשית עם כדורי פלאפל, צ'יפס רגיל וצ'יפס מתנפח, מה שהיה ידוע בעבר כ"צ'יפס שוק בצלאל". הגודש הזה נראה כמו מנה בפני עצמה.
גם עם התוספות לא עושים פה חשבון. הפינה הלבנה
הייתי המום. מה עושים עם כל היופי הזה? המקום היה כל כך עמוס, שהחלטתי לאכול מחוץ למזללה ולכן לקחתי את המנות ארוזות ובחרתי ספסל לשבת עליו. פתחתי את הפיתה השלמה והתברר לי שהבחור התבלבל - במקום מנה עגל וחצי הודו קיבלתי פיתה הודו וחצי מנה עגל. מבאס? כן, אבל...
לא באמת מצאתי פיתה. לא בהתחלה. כמות הבשר במנת ההודו הייתה בלתי נתפסת. בהתחלה אתה אוכל שווארמה, רק שווארמה, עד שאתה מגלה שיש מתחתיה גם פיתה. ואיזו פיתה זו - עננית אך מוצקה ויציבה, מסוגלת לשאת את הכמות העצומה שנכנסת בה. הבשר עצמו נהדר יחסית להודו, אבל רגע, הגיע זמן הטקטיקה - אם אוכל עכשיו את מנת ההודו, אין סיכוי בעולם שאצליח להגיע לחצי מנת העגל.
זנחתי לרגע את הפיתה ועברתי לעגל. חצי מנה, אבל אתם יכולים לדמיין לעצמכם שגם פה "חצי" יותר קרוב לשלם. הבשר טעים, מתובל היטב ובמליחות גבוהה יחסית (לאלה מכם שאוהבים מלוח, זה מתאים בול).
וכן, גם התוספות היו לעניין. הכול פה פשוט טוב. מצוין. עילאי.
אז כמ"א יצא?
את מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) אפתח הפעם באופן לא שגרתי. זוכרים את הסיפור על שינוי הטקטיקה בין המנות? כשסיימתי את העגל חזרתי להודו וסיימתי רק שליש מהפיתה.
אני, רוזי הטועם, לא הצלחתי להגיע לחצי פיתה. זהו עלבון אישי ופגיעה במוניטין, אבל בעיקר מלמד משהו על הנדיבות האינסופית של "הפינה הלבנה". כזאת כמות לא חוויתי באף מקום אחר, אפילו לא קרוב. אגב, המילה "נדיבות" חוזרת לא אחת גם בחוות הדעת של המבקרים בגוגל ובפייסבוק. אי אפשר להתעלם ממנה.
מחיר הפיתה הוא 55 שקלים. ברמה האובייקטיבית זה נחשב ליקר, אבל כמות כזאת מבטלת כל חשיבה אובייקטיבית. תוסיפו לכך את הטעם המשובח ותקבלו חוויה כמעט מושלמת. רק פעם אחת בשלוש שנותיו של המדור הזה קיבל מקום את הציון 10. "הפינה הלבנה" הייתה זוכה לכך לו הייתה המנה עולה חמישה שקלים פחות, ועדיין, אין סיבה להתלונן. 9.5 הוא ציון הולם בהחלט.
בסיכומו של דבר, לא חשבתי שאשתמש אי פעם במילה "מופרע" לתיאור שווארמיה, אבל זה בדיוק התואר שהמקום הזה ראוי לו - מופרע/משוגע/מטורף, אתם תבחרו, וכמובן בקטע טוב. לא ראיתי כזה דבר. לא בטוח שאזכה לראות אי פעם.
הפינה הלבנה, הרצל 7, יהוד-מונוסון