זו הייתה שבת מהסרטים, כזאת שמפציעה בדיוק בשבועות הללו שבין סוף פברואר לתחילת אפריל ומזכירה לך איך לפעמים, גם בתוך המציאות המורכבת שאנו חיים בה, יכולה להתגלות לנגד עינינו תמונה מושלמת.
לכל הטורים של רוזי הטועם
במהלך סוף השבוע הזה שמרנו על שני כלבים, אז אשתי הגתה רעיון. "בוא ניסע איתם לפארק אריאל שרון", הציעה, אולי בלי להכיר אותי כל כך.
יש לי בעיה עם ספונטניות. ככלל, הצעת הציווי "בוא" לא באה לי טוב. יציאה מאזור הנוחות לא ממש מתאימה לאדם מקובע כל כך כמוני, שכל רצונו בשבתות הוא להתכרבל במיטה ביום ולראות כדורגל בערב, אבל באמת שלא הייתה ברירה ולא היה תירוץ.
"יאללה", זעקתי בהתלהבות שבהתחלה נשמעה לי מזויפת, אבל אחרי שבריר שנייה הבנתי שזה הדבר הנכון לעשות. להשתבלל בבית אפשר תמיד.
הפעם האחרונה שלי בפארק אריאל שרון, על אף היותו רחוק קילומטרים ספורים מהבית בקו אווירי, הייתה לפני שנים, בימים שבהם פנוויי שלנו יכלה לצעוד איתנו בזנב מורם, לעשות פיפי התרגשות בכל כמה מטרים ובעיקר לשמוח על הנוכחות שלנו איתה בחיק הטבע.
כבר יותר משלושה חודשים אנחנו חיים בלעדיה, חור שקשה למלא בנשמה. שמירה על כלבים צעירים, אנרגטיים וטובי לב מקהה קצת את הכאב ועושה מקום לזכרונות של הימים היפים.
לקחנו איתנו את סניץ' וצ'יקו, שהשתוללו, נכנסו לאגם והתישו אותנו ובעיקר את עצמם. לאחר מספר שעות טיול, רגע לפני שחוזרים הביתה, אשתי סיפרה לי על פוד-טראק ששמעה עליו - Vany שמו. אני לאוכל לא אומר לא.
Vany נמצא על כביש 461, בכניסה הצפונית לפארק אריאל שרון. כדרכם של בתי קפה ומסעדות על הדרך במקומות כאלה, אי אפשר לפספס אותו. רבים מהם גנריים, אגב, אבל ממנו קשה להתעלם. על מדשאה גדולה ניצב דוכן רחב ידיים ולידו עגלת קפה שמזכירה שצריך, בעצם, להתייחס לכל הבילוי הזה כאל ביקור בפוד-טראק.
התפריט ש-Vany מציע חלבי, על אף שהוא כמובן אינו כשר. התור היה עצום, אבל אז גילינו שרוב הנוכחים פשוט לא מכירים בקיומו של סטנד ההזמנות האוטומטי, ועשינו לעצמנו בידוק מהיר.
מה ניקח? היו לא מעט בחירות והחלטנו שנדגום כמה מנות מעניינות. לקחנו קוביות פרעצל גבינות - נגיסי בייגל מוקרמים בגבינה צהובה (45 שקלים), צלחת לאבנה עם עלי גפן (49 שקלים), ופיצה מרגריטה עם בצל סגול (70 שקל, 62 ללא הבצל). לקינוח, החלטנו לנסות את הטארט לימון (49 שקלים). קיבלנו זמזם וחיפשנו מקום ישיבה. השולחנות היו תפוסים, לכן לקחנו שני כיסאות והשתמשנו בהם.
האוכל והשתייה יצאו בתשלומים. ארבע פעמים זימזם הבאזר, ארבע פעמים ניגשנו לדלפק. קצת מבולגן, אבל זה מה יש. כל התהליך לקח 20 דקות, סביר מאוד ביחס להזמנה.
ומה לגבי איכות האוכל? מדהים כמה קיצוני היה ההבדל בין המנות. הפיצה הייתה מצוינת. קשה לי לזכור מתי, גם בפיצריות המובילות, קיבלתי כמות כזאת של גבינה על הבצק. הלאבנה הייתה נוזלית במידה והלחם שלצידה טרי. 49 שקלים לניגוב כזה הם בהחלט סכום הוגן בשקלול של גודל ואיכות.
ומנגד, היו קוביות הפרעצל והקינוח. הפרעצל הרגיש כאילו יצא מהקפאה יחד עם הגבינה - תפל, יבשושי, ועם גבינה קשה שמכסה רק את השכבה החיצונית במקום לחדור ולהתערבב בבצק. זה ממש לא היה כיף, אז נכנענו מהר. אשר לטארט, הוא נראה יבש ומתועש ולמרבה הצער גם היה כזה. לא מצאנו בו שום חן. בניגוד ללאבנה, פה 49 השקלים הרגישו כמו בזבוז משווע.
אז כמ"א יצא?
לפוד-טראקס יש יתרון אחד וחיסרון אחד במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10). היתרון - הן בדרך כלל נמצאות במתחמים ירוקים ובאווירת טבע. החיסרון - המחירים שם גבוהים, לפעמים מדי.
קשה לומר שזה המקרה ב-Vany, שבו היתרון הוא חיסרון, ולהיפך.
המקום היה כל כך המוני ולא סיפק מנה של פסטורליה, אם כי למען ההגינות אציין כי הוא איפשר לנו את המנוחה שהיינו צריכים לאחר הליכה ארוכה. אשר למחירים, הם הוגנים מאוד ביחס למקומות בז'אנר. לא הרגשנו ששוחטים אותנו.
בפן הקולינרי הרגשות מעורבים. אילו לקחנו רק פיצה ולאבנה, כנראה שהיינו מרוצים עד הגג, אבל קוביות הפרעצל והטארט קילקלו מאוד. זה היה מבלבל, משום שאני לא זוכר מתי נתקלתי בכזה פער ברמת האוכל. התלבטתי בין 7.5 ל-8 בציון הכללי ולבסוף החלטתי הפעם ללכת עם בית שמאי - 7.5.
חזרנו הביתה עייפים, מרוצים ושבעים. צ'יקו הקיא באוטו וסניץ' הביטה בו המומה, אבל זה עדיין היה שווה. לנו ולהם.
Vany, דרך לוד, פארק אריאל שרון, הכניסה הצפונית