באופן מפתיע, ואולי לא, כבר מזמן לא נכתבה במדור הזה ביקורת על שווארמה. מדוע מפתיע? כי שווארמה היא טעם החיים, הסיבה לכך שאנו נושמים, מתת אל ועוד שאר סופרלטיבים כלל וכלל לא מוגזמים. מדוע לא מפתיע? מכיוון שהביקורת האחרונה שלי הייתה לפני יותר מחודשיים ב"הפינה הלבנה" ביהוד, מקום שייצר שובע מתמשך, תרתי משמע, מהז'אנר. במילים אחרות, זו פסגה שקשה מאוד להתעלות עליה. נדרש פסק זמן.
לכל הטורים של רוזי הטועם
אז חיכיתי וחיכיתי, זללתי על הדרך מספר שווארמות מוכרות לאורך התקופה, עד שהגיעה שעת הכושר דווקא במקום הכי פחות צפוי בעולם - מודיעין. בפעם הקודמת שם ירדתי להנאתי על צ'ולנט מהביל, אבל הפעם התבייתי על שווארמה. כי הגיעה העת.
איני נוהג להגיע לעיתים תכופות למודיעין, או בשמה המלא מודיעין-מכבים-רעות (ממ"ר, בקיצור), אבל בכל פעם אני נפעם מהניקיון והסדר שם. מבחינה זאת, זו כנראה העיר היחידה בישראל שמשדרת ניחוח של חדש - אולי, ובכן, משום שהיא חדשה.
לא תמצאו שם בתים על סף קריסה או חנויות שסבתכם הייתה קונה בהן. אלמלא הייתי מכור כל כך לעשן האגזוזים של המרכז ייתכן שהייתי שוקל מעבר, אבל עצם הנהיגה הממושכת (כשעה בזמן הלחץ, לא נעים, לא נורא) הבהירה לי שאולי בכל זאת כדאי להישאר בגבעתיים. כך או אחרת, לאחר מיני-אירוע בעיר חיפשתי שווארמה טובה. גוגל המליץ על "רפאל".
רפאל היא שווארמייה הממוקמת ברחוב דם המכבים, בלב אחת משדרות הבילוי והמסחר המרכזיות של העיר. הגעתי ב-21:30, כשעה לפני הסגירה, אך נראה שהעובדים כבר מוכנים לחתוך. קהל רב לא היה במקום, כי בכל זאת, שעה מאוחרת ביום חול שגרתי, אבל גלגל העגל הנוטף לא נראה עייף כלל וכלל. הוא קרץ ואני כבר ידעתי, או לפחות שיערתי, שעשיתי את הבחירה הנכונה. אגב, הסיח הזה היה מיותם, אולי מכיוון שהיה יום ראשון, וכנראה שבימים אחרים מצטרפים אליו גם אחיו ההודו והפרגית.
החבר'ה על הדלפק נראו קצת מותשים אבל שמרו על מצב רוח טוב. קצת פחות טוב הוא המחיר - 52 שקל לפיתה, 62 ללאפה. לאשתי, ידעתי כבר, אזמין פיתה, אבל מה איתי?
הביטו, אסכולה רבת תומכים, שאליה גם אני משתייך, טוענת כי שווארמה אוכלים בפיתה. ואולם ברם, כשאתה רעב ועיניך כלות, אתה עושה את הבחירה הפחות מוצלחת, לפחות על הנייר. איך אומרים? לפני שאתם יוצאים לסופר תאכלו משהו, אחרת תצאו עם סל קניות יקר יותר. אז הלכתי על הלאפה. האם זו אכן שגיאה?
ייתכן. כבר כשאחזתי בה חשתי שהייתי צריך להיצמד למשנתי. הבצק היה קר וניכר כי עבר זמן מה מאז שנאפה. הדבר היחיד שיכול להציל את העסק הוא בשר טוב. ממש, אבל ממש טוב. התחושה הייתה כמו רגע לפני בעיטת פנדל - האם אצליח להכניע את המנה?
ביס ראשון ו... כן, שער, שער! (מאיר, תירגע). בשר איכותי ביותר ערב לחיכי ואמר "נגוס בי, נגוס בי, עוד, עוד". ואני אכן נגסתי, בתאווה מרובה. לא אשקר, עדיין עברה בראשי המחשבה על השילוב של הבשר הזה עם פיתה עננית, אבל הטעם המשובח שיכך את תחושת החרטה.
אשתי היא הפוסקת הסופית בנושא. לא אחת היו לנו חילוקי דעות בענייני שווארמה, במיוחד סביב המליחות, וזו אכן הרגישה מלוחה. הגעתי הביתה (חצי שעה בכביש ריק), המנה עדיין הייתה חמה. ציפיתי לפסק הדין שלה, והוא לא איכזב. היא נהנתה ביותר, גם מהפיתה. מעט התאכזבה מכך שהחומוס והסלט התרכזו בתחתית הפיתה (חלוקה לא נכונה בעליל), אבל בגדול זו הייתה ארוחה מושלמת מבחינתה.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) מתחשב גם באווירה שמסביב. הניקיון זעק מכל עבר, החל מהרחוב וכלה במקום עצמו. המדד מתחשב, כמובן, גם במחיר. 52 שקל לפיתה, 62 ללאפה - התרגלנו, אבל זה לא עושה את זה תקין. זה הרבה כסף. שאלתי את צ'אט GPT כמה עלתה לאפה לפני 10 שנים. ב-2015 שילמתם 32 שקל בממוצע, כעת המחיר כמעט כפול. ההערכה, אגב, היא שעד סוף 2025 מנת שווארמה תעלה 75 שקל. אז, כנראה, המדור הזה ייצא לפנסיה מוקדמת.
עם זאת, הכמות הייתה מכובדת והבשר היה טופ. הלאפה הייתה עקב אכילס גדול, אבל הפיתה מושלמת. עם מחיר מעט יותר נמוך זה היה 9, אבל ל-8.5 "רפאל" בהחלט ראוי.
נפרדתי ממודיעין, כנראה לא לעוד זמן רב. כבר מתחיל לחפש את העצירה הבאה.
שווארמה רפאל, דם המכבים 42, מודיעין-מכבים-רעות