"נו, תבוא, מה אכפת לך?", שאל אותי אהרל'ה ויסברג, ראש דסק הכדורסל שלנו. הוא ניסה לשכנע אותי לעלות איתו לירושלים, לצפות בגמר גביע המדינה. המחשבה על הפקקים הבלתי נסבלים של חמישי בערב, האינטנסיביות בכניסה לעיר ומזג האוויר עם פוטנציאל הגשם הובילו אותי למסקנה המובנת מאליה - להישאר בבית.
לכל הטורים של רוזי הטועם
תיקון: לא נשארתי בבית, נעניתי להפצרות, אבל היה לי תנאי אחד - אני לא עולה לשם לבד. אגיע למודיעין, עיר מגוריו, ומשם ניסע ביחד. אה, כן, ונעצור לאכול. חייבים לעצור לאכול לפני.
הבעיה עם ירושלים היא שכדי לעצור לאכול במקום לא גנרי אתה צריך להיכנס לקרביים של העיר. שוק מחנה יהודה בחמישי בערב יכול להיות פיתרון אדיר, אבל לא הייתה לנו את הפריבילגיה. כבר חשבנו להתפשר ולעצור באיזו תחנת דלק, ולפתע הבזיקה הנורה הדמיונית במוחו של שותפי למסע. "רגע, איך שכחתי", הכריז, "אקח אותך למקום שעושה צ'ולנט מעולה".
צ'ולנט. הנה לכם כיוון שלא בדיוק היה לי בתודעה. הפעם האחרונה, אולי היחידה, ששילמתי על צ'ולנט הייתה במסעדת קיטון המיתולוגית בדיזנגוף לפני המון שנים. לא זוכר את הטעם, לא זוכר את הגודל. אבא שלי היה עושה חמין מעולה, אבל הוא כבר לא איתנו ולכן לא אזכה יותר למנה הזאת. בקיצור, צ'ולנט הוא בעיקר עניין של זיכרון. כך, לפחות, חשבתי.
אהרל'ה כמובן לא אמר איך קוראים למקום, כי למקומות של צ'ולנט אין שם, הם פשוט מקומות של צ'ולנט. ואז הוא התניע את הרכב ונסע. בערך בשש וחצי הגענו לאזור התעשייה שילת במודיעין. שקט פה, אפילו מדי. שלט קטן כיוון אותנו ל"בובעס & ביר". עכשיו תראו, השם הרשמי של המקום הוא "בובעס ביר", אבל ה-& הקטן הזה הופך אותו למגניב. לא סתם מגניב - גדול מהחיים, ולכן אני אוסר עליכם לקרוא לו בובעס ביר. הוא בובעס אנד ביר.
לאחר הליכה של מטרים ספורים נגלה הנס - חלל גדול עם עמדת הגשה עשירה בסירי ענק. פתוח פה משתיים בצהריים עד שלוש לפנות בוקר, כן כן, וכמעט תמיד, הסביר אהרל'ה, הסיר של הצ'ולנט מתרוקן. בכלל, מתמלא פה לקראת תשע-עשר, אנחנו רק החימום. אז ככה נראות מסיבות של חרדים, הרהרתי. וכן, יש פה גם בירה (על פי התפריט, ב-20 שקלים לחצי ליטר), אבל לפני ערב ארוך בירושלים, עם בטן גדושה בחמין, עדיף לוותר.
כמו כל דבר לא מוכר, האווירה פה הייתה מרהיבה מבחינתי, וכל זאת כשאני עדיין לא משתחרר מהשם הגאוני של המקום. למיטיבי לכת, אגב, יש גם סניף בבית שמש שפותח דלתות בימי חמישי בלבד.
החלטנו, כמה מפתיע, לקחת צלחת של חצי קילו צ'ולנט (50 שקל) והתפתינו לעוד נתח קטן של יאפצ'ק - קוגל תפוחי אדמה עם אסאדו. קטן? כך, לפחות, חשבנו. סימנו על גודל המנה שאנחנו רוצים, רק שלא לקחנו בחשבון את העומק שלה. חשבנו שזה עובי של פיצה, התברר שזו עוגת שלוש שכבות. כשהבחור חתך את היאפצ'ק הבנו שהוא הרבה יותר גדול משציפינו. כך או אחרת, על זה כבר משלמים לפי משקל, ואנחנו, בלי להתכוון, לקחנו כ-700 גרם יחד, כך שיצא לנו 81 שקל.
הכול פה מוגש בכלים חד-פעמיים. אין לי דעה על זה, למען האמת, אבל זו עובדה שראיתי צורך לציין. התחלנו עם היאפצ'ק. הדבר הראשון שנוכחתי בו הוא המחסור החמור במלח. שמתי, והרבה, והוא קיבל טעם. זה לא היה מושלם, אבל תפוח האדמה השתלב היטב עם האסאדו. היה סבבה. לא מדהים, לא רע בכלל ובכל מקרה מצוין כפתיח. 40 שקל למנה ראשונה זה יפה, מה גם שיכולנו בקלות להסתפק בפחות.
ומכאן, לצ'ולנט. הצלחת המהבילה קרצה לי. גודש של שעועית, תפוח אדמה, בשר, קישקע וכמובן בובעס, והכול משתלב בהרמוניה. זו הייתה מנה טעימה, עשירה, גדושה, מפילה, כי אי אפשר אחרת. בשלב מסוים כבר הייתי מלא בגלל היאפצ'ק, אבל לא הרשיתי לעצמי שלא להיאבק בצלחת וכמו פולני טוב אכלתי הכול. איך אצליח להגיע עכשיו לירושלים בלי להירדם? זו כבר שאלה אחרת.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) קיבל בונוס רציני מעצם החוויה. לא חשבתי לרגע שהחוויה הקולינרית הבאה שלי תתקיים במסעדה חרדית שפתוחה פעם בשבוע ושקוראים לה בובעס אנד ביר (אני באקסטזה).
אז ככה: לגבי המחיר, כמובן שזו לא בעיה - 50 שקל לחצי ק"ג צ'ולנט זה יותר מהוגן. 41 שקל ל-350 גרם יאפצ'ק? וואלה, אין לי מושג, אבל יכולתי להסתפק בהרבה פחות. עם השתייה יצא לי 100 שקל, אבל המחיר הריאלי יותר לארוחה כזאת בהתאמה של הכמות הוא 75-80 שקל. זה מצוין. יחד עם הקונספט והאווירה המיוחדת, בובעס אנד ביר מקבל 9 קל.
נסענו לירושלים. התפתח משחק חד-צדדי. חבל ששם החוויה הייתה הרבה פחות מעניינת, אבל לפחות אפילו לרגע אחד לא התחשק לנו לאכול.
בובעס & ביר, חרמון 40, אזור התעשייה שילת, מודיעין