פאט קאו, תל אביב: אי שם בצמרת ההמבורגרים של תל אביב, וישראל

חשקה נפשי בהמבורגר. זה לא משהו שקורה בכל יום, אבל כשזה קורה מתמלא המוח בתאווה שומנית. בכל פעם שאני חומד את הפרי הבשרני (הידעתם שעץ ההמבורגר מניב פירות, המומלצים על ידי מיטב הרופאים בשל המרכיבים הבריאותיים שלהם?), אני נזכר בדיון שהיה לי לפני מספר חודשים עם חבר.

"תגיד, איך קורה שלפעמים אתה מעדיף המבורגר על שווארמה?", שאל בתמיהה.

באותו רגע הישרתי מבט ואמרתי לו בנימה מלאת פאתוס ונפוחה מחשיבות עצמית: "ראה, ידידי המלומד, מדובר בנסיבות שונות. שווארמה היא מאכל העם, יש לצרוך אותה בכמויות אדירות ויומיומיות, בכל רגע נתון. המבורגר אוכלים בנסיבות חגיגיות, כשרוצים להרגיש שהעולם הוא נר לרגלכם". וזה עוד כלום לעומת מה שאני חושב על סטייק.

לכל הטורים של רוזי הטועם

כמובן שהוא קנה את ההסבר כי אני, מה לעשות, טיפוס משכנע, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שבאותו יום הרגשתי חגיגי ובא לי המבורגר. ידעתי מה יהיה היעד שלי - Fat Cow ברחוב דיזנגוף בתל אביב.

פאט קאו נפתחה על ידי השף טום אביב לפני מספר שנים. עכשיו תשמעו, אני לא מכיר את טום אביב, רק יודע שכמו לא מעט שפים מובילים אחרים, גם לו יש מלא קעקועים. כך או אחרת, הפרה השמנה שלו הפכה לאייקון במהרה, ועברה עם השנים לבעלותה המלאה של קבוצת טריגר. עברתי שם פעם או פעמיים, זה היה בסופי שבוע. המקום היה מפוצץ ו-ויתרתי. הפעם, ביום שליו של אמצע השבוע, הגיע הזמן לבחון מה שווה הקציצה הזאת שמדברים עליה כל כך.

הגעתי למקום נעים, מעוצב היטב באווירה ניו-יורקית. השקיעו פה בסטייל, חשבתי וניגשתי לדלפק להזמין. "אתה יכול לשבת", אמרה/פקדה עלי המלצרית החביבה. לא הבנתי מה היא רוצה מחיי. מה לשבת? אנחנו בעולם שבו קודם כל מזמינים ואחר כך יושבים וממתינים לכריזה או לאיזה זמזם מפתיע. לא, הבהירה לי, כאן עובדים בשיטה של פעם, עם הגשה לשולחן.

וואט? הגשה? מה קשור?

אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הגעתי להמבורגריה ואשכרה הגישו לי לשולחן, אבל בסדר, התרגלתי לרעיון במהרה, בכל זאת זה נחמד. הבחירה בפאט קאו מצומצמת, אין יותר מדי אופציות. בחרתי בארוחת הצ'יזבורגר - לחמניה עם קציצה, איולי וצ'דר בליווי צ'יפס ושתייה (80 שקל). וזהו. עכשיו, תראו, לי לא מאוד מפריע שאין רטבים ואין ירקות על הלחמניה, אבל גם זה נשמע קצת מוזר. "אצלנו אין תוספות, כי אנחנו רוצים שירגישו את הבשר", אמרה לי מלצריתי.

זה הזכיר לי שברכבי פרארי, למשל, לא מותקנת מערכת מולטימדיה, וזאת כדי שתתרכז בנהיגה ותיווכח שהצליל שלה הוא המוזיקה שאוזניך צריכות לשמוע ולא הפלייליסט של גלגלצ. אז הסיפור הזה עם "תרגיש את הבשר" נשמע לי כמו "תרגיש את הפרארי". בקיצור, מגה-פלצנות, מה כואב לכם אם תהיה קצת חסה על הלחמניה? אבל יאללה, אני זורם.

רגע לפני שהגיעה המנה, הוגשה לי כוס עם פופוקורן מתובל בפפריקה ושום. זה היה מסקרן. לקחתי חופן וטעמתי בזהירות. וואלה, טעים הדבר הזה. פופקורן ופפריקה, אפילו האיות מרמז על קרבה משפחתית. איך לעזאזל לא חשבו על זה קודם?

כעת הגיעה המנה העיקרית. החלטתי לטעום תחילה מהצ'יפס. הוא היה מושלם, עשוי בקפידה, קראנצ'י, טעים. עוברים להמבורגר. קציצה עבה (כ-200 גרם) בלחמניה קטנה. ביס בהמבורגר הזה שבו צריכים להרגיש את הבשר ולכן הוא בא בלי ירקות ו...

טעם אדיר השתלט על חלל פי. הגבינה מותכת, נוזלית, משתלבת בקציצה שנעשתה בקפידה. ביקשתי מדיום, יצא מדיום. עוד נגיסה ועוד, שלא ייגמר לעולם. אופס, נגמר מהר מדי. פאק, זה היה טוב, טוב מאוד, מצוין, משובח. הדבר המופלא הזה מתובל היטב, טעים ויציב, שילוב מושלם בין פיסת הבשר ללחמניה, שסופגת את הנוזלים ועומדת בפרץ.

אני מאוהב.

ובכן, מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות מ-1 עד 10) אוהב מאוד לארח גם פרמטרים אחרים. מובן שהניקיון תמיד מככב, אולם הפעם אתייחס לעיצוב. התחושה הניו-יורקית של פאט קאו בהחלט תורמת לחוויה. הרי לפני שהמזון בא לפינו אנחנו אוכלים עם העיניים, והאווירה הייחודית פותחת את התיאבון.

האוכל עצמו פשוט מושלם. אין לי עניין להשוות למקומות אחרים, ישראל בכלל, ותל אביב בפרט, ניחנת בכמה בורגריות משובחות, אבל פאט קאו ללא ספק ניצב לו אי שם בצמרת. הכמות היא האלמנט היחיד שהיה בעייתי. הקציצה, כמדומני, קטנה מהסטנדרט של 220 הגרמים הנהוגים אצל מרבית המתחרים, אבל לא היה בכך כדי לפגום בחוויה הכללית, מה גם שהפופקורן סייע לסגור פינה. המקום הזה מקבל 9 וראוי לכל שבריר מהציון.

מתי אחשוק שוב בהמבורגר? אין לדעת. אני כן יודע שפאט קאו היא מזללה שאתם צריכים לבוא אליה, ולא רק בזכות האוכל המצוין.

פאט קאו, דיזנגוף 265, תל אביב, 03-7732591