"טום אביב חוגג עם כל החברים אבל בלי מורן אטיאס"... "טום אביב בדרך לריאליטי מסקרן במיוחד"... "טום אביב סוף סוף יוצא לחופשי"... "מי האלמונית שמטרידה את טום אביב?"... "בקרוב לא תמצאו את טום אביב בארץ"... "הטלנובלה הרומנטית של טום אביב ותום מהאח הגדול"... "טום אביב צמוד לבחורה מסתורית"... "מתקאמבקים: מורן אטיאס וטום אביב חזרו להיות ביחד"... "השף טום אביב נעצר בחשד שתקף אדם מחוץ למסעדה שלו"... "הסלבס יוצאים נגד טום אביב"
95 כתבות משויכות בוואלה! לתגית "טום אביב". 95. הגלילה לא קצרה, אבל הגיונית יחסית לתקופה ולבן אדם, ומייצגת כמעט שמונה שנים של זרקורים ותהילה, מאז זכייתו בעונה השישית של מאסטר שף.
שמונה שנים, 95 כתבות. יש שפים ישראלים שפועלים פי 4 מזה, ועדיין לא הגיעו לכמות הזאת. אבל הוא אוטוטו על 100. אתה נובר בארכיון, נוסע אחורה בזמן, וכמעט לא מבין במה אתה חוזה. השקות ומריבות, פפראצי ומסיבות, קמפיינים ושערוריות, אקסיות ואקסיות שכבר לא אקסיות ואקסיות שחזרו להיות אקסיות. שמונה שנים, 95 כתבות, רוצים לנחש כמה מתוכן עלו בערוץ האוכל הזה?
כי הוא יודע.
"הכול התחיל בעצם במרוקו, עוד בתקופת הקורונה", שיחזר, "הסתובבתי שם אנונימי לגמרי, והראש שלי עבד במקביל לסיבובים".
החיבור הזה הוליד את מסעדת "Milk+Honey" בקזבלנקה, וגם את התהליך הפנימי שאביב מתאר עכשיו. "הדילוגים בין ישראל למרוקו היו גם הדילוגים של המחשבות שלי. להיות מתוקשר או לא להיות מתוקשר? ממש דו-קוטבי. לא ידעתי איך לאכול את זה, והפחד שלי היה שבסיס ההצלחה הוא בדיוק בגלל הצהוב והרכילות", סיפר, "שאלתי את עצמי מה אני שווה בלי זה. כל כך הרבה תגובות וכל כך הרבה טוקבקיסטים, עד שאתה מתחיל להבין שזה מה שאתה, זה מה שיש, שזה לא הכישרון. שאם אני לא אהיה רלבנטי בזה, אז גם העסק שלי לא יהיה רלבנטי. זה השלב שבו אתה מתחיל לרדוף אחרי זה, להיות בכותרות, ולא מפסיק. זה היה הקיום שלי".
כמעט שלוש שנים אחרי אותם רגעי שפל, הוא מתאר חיתוך חד באורח החיים הזה. המסעדה בקזבלנקה נסגרה בנסיבות כמעט טבעיות (אם משהו שקורה עכשיו בעולם יכול להיות מוגדר כטבעי בכלל), העסקים בישראל גוועו, ואותו רעש דחף אותו למיאמי, ולהימור הגדול ביותר שהוא עשה. הימור על עצמו.
"עייפתי מזה לגמרי, גם מהטוב וגם מהרע, והיה הרבה רע והרבה מאוד טוב. ברשתות החברתיות יש כסף נהדר שאפשר לעשות, וגם בימי צילום ובקמפיינים, אבל אני הייתי חייב את השקט", הסביר, "הרעש הזה פשוט מטורף, וכל השנים האלה הייתי חשוף אליו. הרגשתי באיזשהו מקום שזה לא אני, לא ידעתי מי זה טום אביב".
וכך, חשבון האינסטגרם שלו עבר לשליטתה של "בחורה אמריקנית שמנהלת לי אותו לגמרי", והוא לקח צעד אחורה. הרבה צעדים אחורה, ליתר דיוק. "אין לי סושיאל בכלל עכשיו. אין לי גישה. החלטתי להתנתק לגמרי, לטוב ולרע. עד 7 באוקטובר הייתי מתחת לאדמה. מאז נהייתי מכור לחדשות - אני יכול ללכת ברחוב ולראות מהדורות ודיווחים מישראל בטלפון - אבל זהו. זה מה שמעניין אותי. אני אפילו לא יודע מה הקולגות שלי עשו והתנדבו. רק עכשיו סיפרת לי".
הוא לא היה בישראל יותר משנה, יצא ממיאמי פעמיים בלבד, וגם זה ללונדון, שם מתגוררת רוב משפחתו, אבל הוא כן היה אמור לנחות בנתב"ג בשש וחצי בבוקר, באותה שבת אכזרית. "יומיים לפני הטיסה ההיא החלטתי לדחות קצת, בגלל כל מיני עניינים קטנים", שיחזר, "ובגלל זה נשארתי במיאמי. התעוררתי בבוקר וכל הקטסטרופה הזאת הייתה כבר בעיצומה. רוב המעגל המשפחתי הקרוב שלי לא בארץ, אבל יש לי סבא וסבתא בתל אביב, כך שהדאגה הייתה גדולה, והמחשבה הראשונית הייתה להגיע ולעשות מה שאני יכול".
במקום זה, הוא החליט להישאר וגילה עולם ומלואו, ובעצם עיר ומלואה. "קלטתי מהר מאוד את ההתגייסות של ישראלים ויהודים מפה, ושאני יכול לתרום מה שאפשר גם מרחוק - לגייס כסף, לבשל בבית חב"ד, לתרום בעצמי, לשתף פעולה עם הקונסוליה הישראלית, לנסות לעזור במה שאפשר. בשבועות ובחודשים האלה הרגשתי כאילו אני בארץ. אני לא מוקף בישראלים בשגרה, הקהל שלי הוא בעיקר מקומי, ופתאום הייתה התקרבות אוטומטית וטבעית מאוד".
לדעתו, "מיאמי - לא פלורידה ולא ארצות הברית - היא המקום הכי טוב להיות בו ישראלי או יהודי בתקופה הזאת, ברמה של מחוות ברחוב ובמעלית, או שכנים ששומעים עברית או את המבטא ובאים לנחם אותך. זה משהו מטורף, שום גילויי אנטישמיות לא היו פה, ואנחנו עוד מסעדה שכתוב עליה בכניסה 'Israeli Cuisine'. פה לא מתביישים להיות ישראלים, ולא הייתה שום פגיעה בעסק. נהפוך הוא, באו לפרגן".
ובגלל שאת השנים האחרונות הוא בילה תוך כדי דילוגים בין-יבשתיים, אולי כדאי להקשיב לפרופורציות ולהשוואות. "בלונדון, למשל, הרגשתי הרבה פחות בנוח אחרי תחילת המלחמה, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי ככה שם. תמיד מדברים על זה, אבל אף פעם לא חוויתי חוסר נוחות, עד עכשיו. ברמה של לא לדבר עברית ברחוב, ואמא שלי מתקשרת ואני אומר לה שאני חוזר אליה עוד מעט כדי שלא ישמעו את השפה. חזרתי למיאמי והרגשתי הקלה".
וקזבלנקה? "היה לי שם חוזה לשלוש שנים ואופציה להמשיך עם שותפים שהם מוסלמים, אבל הבנו ביחד שכרגע, עם המצב וההבנה שאין מושג לאן זה יתגלגל, אי אפשר ולא יהיה נכון להמשיך. סגרנו יפה. הרגשתי מאוד טוב במרוקו, הייתה לי שם אולי חוויה אחת לא טובה, בוויכוח שהתפתח פעם בתור למספרה. בארץ היו לי יותר ויכוחים, אבל זאת מדינה מוסלמית, והצדדים ברורים. הנוכחות שלי בעסק הייתה לא בריאה ולא ציפיתי למשהו אחר. באמת. אנחנו לא מקבלים תמיכה באוניברסיטאות המפורסמות והמתקדמות של ארצות הברית, אז בקזבלנקה?!".
מסעדת ברנז'ה נולדה לפני שבעה חודשים במקום הכי טבעי שלה - לב הכרך הסואן שמעצם מיקומו שואב השראה גלובלית, קוסמופוליטית, סקסית - ובזמן הכי טבעי שלה. "זה הרנסננס של מיאמי", הגדיר אביב, והיא מתעוררת עכשיו משנים של 'פוד-פרטי' למסעדות אמיתיות. הרבה שפים והרבה מסעדות מגיעים לפה, וזה מטורף ומרגש ונותן הרבה תקווה להמשך".
הדף החדש שלו נפתח היטב כבר בהתחלה. "היה לנו הד טבעי, של סקרנות, זוכה 'מאסטר שף' זה הרי משהו שמדבר בשפה בינלאומית, וכל האוכל הישראלי רק התחיל פה, אז קיבלנו הרבה תשומת לב. נתנו לנו ביקורת מטורפת בטיים אאוט ונבחרנו למסעדה החדשה הכי טובה במיאמי. התלהבתי, אבל לקחתי את זה בפרופורציה כי לא ידעתי איך זה עובד פה, ואם זה עלול להיעלם".
זה לא נעלם. רחוק מזה. 48 שעות חלומיות בתחילת דצמבר מיתגו את ברנז'ה גם כמסעדה החדשה הכי טובה בעיר (מגזין Eater) וגם כאחת מעשר הפתיחות הטובות של 2023 (ניו יורק פוסט). "כל מנה מספרת סיפור", החמיאה הכתבה הראשונה. "הומאז' לתל אביב של הסבנטיז, הסטייק בוודאי עבר את אישורו של הרבי", התפייטה השנייה. "זה מטורף. מטורף ומרגש. אפילו פסטיס הגדולה מניו יורק נפתחה השנה פה, ועברנו אותם. יש תקווה", סיכם אביב.
המטבח, כפי שניתן לצפות ממנו ומהעיר, מופרע וצבעוני, "קינקי" כהגדרת אחד מכתבי האוכל, אבל קינקי רק אם לא אכלתם בתל אביב בשני העשורים האחרונים.
"אני לא נמצא באזורים הגדולים של הקהילה היהודית והישראלית, אלא יותר במרכז העיר, וזה מחייב אותי לעבוד עבור קהל הרבה יותר רחב", תיאר, "בגלל זה קצת מסובך להסביר איך הכול התחבר כאן. הביקורות של הישראלים המקומיים הן שזו לא מסעדה ישראלית אמיתית, ולמה אין פה חומוס, אבל זה המטבח הישראלי כמו שאני רואה אותו".
לדבריו, "אין הרי חיה כזאת בכלל. אפשר להגיד שיש, אבל אין - הדג מרוקאי, הביצים טוניסאיות, ובסופו של דבר אנחנו מטבח בתהליך, ואני מנסה להביא חלק מהתהליך, עם פסטה וריזוטו וטעמים שלנו, ותיבול וטכניקות וחומרי גלם, אבל לא פלאפל-שווארמה ופיתות. כן, עושים את הקלאסיקות האלה אבל דופקים עליהן איזה שינוי. לא מסעדת פועלים, אלא מטבח ישראלי תל-אביבי חדש, קצת כמו טאיזו שעושה מטבח אסייתי מרחבי היבשת, אז אני עושה מטבח ים-תיכוני, מזרח-תיכוני, חובק. זה מה שמדינת ישראל מייצגת. כור היתוך לגמרי".
כל המילים האלה כן מתבשלות בסופו של דבר, כך נראה מרחוק, בתוך הראש האנרגטי של אביב, ובתוך הידיים העובדות שלו. יש פה "פישווארמה" וחציל שירד מהאש, טחינה-סקורדליה-לאבנה-משוואיה, שניצל ו"קבב טוקטוק", אבל גם פאייה פירות ים, בורקס סביח ושקשוקה לבראנץ', אבל גם ארוחת "אומאקסה" ישראלית על הבר ("מלמדים אנשים מה זה עראק").
וכן, גם ארוחת חג הודיה הייתה פה לפני כמה שבועות. "מצאתי את עצמי עושה כאן הרבה דברים שלא היה לי מושג מה יקרה איתם", הודה, "את תל אביב אני מכיר - גם כלקוח וגם כבליין וגם כמסעדן. אבל פה? מה אני יודע על ThanksGiving? חשבנו קצת אם לפתוח או לא לפתוח, ובסוף הלכנו עם זה. גרייבי עם סילאן ותמרים במקום קרנברי, חמוצים הכי מישראל שיש, הודו ענקי ואנשים היו בטירוף. סיימו הכול".
הימים שלו אינטנסיביים, ועשויים להסתיים ברמה גבוהה של ודאות בביקורים נוצצים במסעדה ("כל יום יש כאן מישהו, גלוריה אסטפאן שהיא הדמות המיתולוגית של מיאמי וג'ו ג'ונאס עם סופי טרנר כשהם היו עוד ביחד, ושחקנים של שובר שורות ואינפלואנסרים עם סטנד לתאורה"), אבל הבסיס, העוגן, הוא העבודה עצמה.
"הפכתי לפועל מרצון", סיפר, "סרוויס זה כיף ואני כאן כל ערב כמובן, אבל פה אני זה שעובד הכי קשה. אני לא נער הפוסטר של המסעדה, הידיים שלי מתלכלכות באמת. זאת עבודה מטורפת ובסוף שום דבר לא נוצץ כמו האור ההוא של המשפיענים. הפעם זה באמת עליי, השקעתי כאן את הכסף שלי ואני פה לבד. זה תהליך קשה והסיכון גדול, אבל אני מגלה על עצמי דברים שלא חשבתי שאני יודע לעשות, או יודע להתמודד איתם".
הוא לא עצר שם, מדבר על "חודשים בלי טיפת אלכוהול" ועל "כניסה עמוקה לעולמות האיגרוף והג'יו ג'יטסו", ויודע בדיוק כמה המשפטים האלה הם נקודת הכניסה לשלב הבא של השיחה. אם תרצו, נקודת הכניסה לאותו עמוד כתבות בוואלה!, ובכל מקום אחר בעצם.
"עשיתי כמה שטויות בשנים האחרונות", פתח, "זה ברור וזה שלי. אני אחראי ואף אחד מלבדי. זאת גם ההתמודדות שלי, וזאת לא התמודדות של בן אדם רגיל". כן, הוא מדבר על האקסיות ומערכות היחסים הכמעט ציבוריות שלו, וגם על העימות האלים בינו ובין בעל כלב מחוץ למסעדה בתל אביב, זה ששבר את גב הגמל הקולקטיבי כנראה, והוביל לימים ארוכים, שבועות וחודשים, שבהם התגלו הפרטים, והושלה התדמית, עד כדי חשיפה מוחלטת, ומכוערת. "הצטערתי, התנצלתי, אבל אם בן אדם רגיל עובר כמה ימים כאלה, ומצליח להמשיך הלאה, בשבילי זה לא נגמר. זה רדף אותי, עד מיאמי".
אני מציין את העובדה הפשוטה, הידועה לכל כעת, שהוא לא הקורבן בסיפור הזה, והוא מסכים. "כל הדיבורים עליי, כל מה שאמרו, בסוף נשארתי אני עם ההשלכות ועם השאריות. סיפרו שעשו לי טובה כשהסכימו לקנות את החלק שלי במסעדות, ואז אמרו שברחתי ורמזו וליכלכו ומה לא. האמת היא שסיימנו בצורה מכובדת ואף אחד לא עשה לי שום טובה. לא טוקבקים ולא תקשורת יגרמו לי לשנות משהו. אם כבר, אני עשיתי לעצמי טובה שבחרתי לנתק את זה בקאט. סגרתי והשלמתי מעגל ועשיתי קלוז'ר".
אבל הקלוז'ר אינו באמת הרמטי. "להגיד לך שאני מגיע עכשיו לישראל כמו תייר? לא. להגיד לך שלא ביקרתי בארץ יותר משנה רק בגלל העבודה? גם לא נכון. לא ראיתי את סבא וסבתא שלי כל התקופה הזאת, ובחרתי להישאר פה כי מצאתי פה פינה מנחמת ונעימה, ומפחיד אותי לפגוע בזה. מבחינה עסקית זה אף פעם לא ירגיש נכון לקפוץ לבקר, ברור, אבל יש הרבה סיבות שבגללן אני לא מגיע".
העניינים שלו עם ישראל לא הסתיימו. גם לא יסתיימו כנראה, "גם מבחינת עבודה וקריירה, גם מבחינת להוכיח לעצמי מי אני ומה אני שווה. חבר'ה נוסעים לעבוד בעגלות ולא רוצים לחזור מהר כדי לא להיראות שנכשלו. אני לא מתכוון להיכשל אחרי ששמתי את כל הז'יטונים שלי על עצמי. אני מאוד אוהב את ישראל, ואני אחזור אליה. רוצה פסיכולוגיה בגרוש? אני עדיין משלם שכירות על הדירה שלי בתל אביב, עם הבגדים והכול".
אני מעיר, כלכלית-צרכנית בלבד, שזה הדבר הכי רחוק מפסיכולוגיה בגרוש, וקרוב יותר לפסיכולוגיה בהמון כסף, והוא צוחק בהסכמה. "אני לא מסוגל לשחרר. הרבה זמן לא הייתי בטוח שעשיתי את הצעד הנכון. אכלתי את עצמי על ויתור הזדמנויות ואפשרויות, ועל איבוד היתרון שכביכול היה לי. עכשיו אני לאט-לאט מתקרב לזה ומנסה להתמקד במה שנכון. אחרי כל כך הרבה שנים שהכתבות שלי היו נטו רכילות, השם שלי סוף סוף יכול להיות מוזכר כשלידו יש תמונה של אוכל. הגיע הזמן".
96 כתבות משויכות בוואלה! לתגית "טום אביב". עכשיו סוף סוף יש גם משהו בערוץ הזה.