בעולם התקשורת יש כל מיני כללים מוזרים, שעל פי רוב מוכחים כנכונים. חוק גודווין, למשל, גורס כי ככל שדיון מתארך ומחריף, כך עולה הסבירות שאחד הצדדים יקביל את יריבו לנאצים. על פי כלל אחר, חוק בטרידג', התשובה לכל כותרת שבסיומה מופיע סימן שאלה היא "לא". נסו ותיווכחו, שני החבר'ה הגאונים הללו צודקים.
לכל הטורים של רוזי הטועם
וכעת, קבלו חוק חדש - חוק רוזי הטועם: כל מקום שהמילה הראשונה שלו היא "סטקיית", "מפגש" או "פונדק" פועל לפחות 50 שנה. ואם תגלו, חלילה, שאני טועה, הרי שיש לי טיעון מנצח - אם במקרה מדובר במזללה שאחת המילים הללו משתרבבת לשמה ואינה עומדת בקריטריון הוותק, הרי שהיא פשוט רוצה להראות כמה היא נצחית. הנה, סונדלתם מכל כיוון, איבדתם את טיעוני הנגד, הצדק עמי.
בכלל, איזו מילה מוזרה היא "פונדק". אפילו כשהמציאו אותה איש לא השתמש בה מלבד מתרגמי הסיפורים של האחים גרים. ועדיין, יש בה קסם מסוים. הרי רק לפני כחודשיים נקלעתי למקום מוכר ברחוב יגאל אלון שעליו מתנוסס השלט "פונדקי איילון" ונכנסתי בזכות הזרקת הנוסטלגיה שהביטוי עורר בי.
אלא שאז זה היה מקרי. הביקור ב"פונדק אסא", לעומת זאת, היה מתוכנן לחלוטין. מספר פעמים בשבועות האחרונים עברתי ליד תחנת הדלק שעל כביש 44, וראיתי את השלט שהתקבע שם עוד לפני שנולדתי. כמובן שבכל פעם כזאת תהיתי אם אני מפסיד משהו. אבי ז"ל אהב לסעוד שם, אישית לא דרכתי על מפתנם שלושה עשורים לפחות, וכמו כל פונדק, סטקייה או מפגש, ההיעדרות הארוכה עוררה בי את יצר הסקרנות. חבל שאת מפגש הנמרים כבר סגרו לפני מספר שנים, זו בוודאי הייתה התחנה הבאה שלי.
נסעתי במיוחד ביום גשום מהרגיל. השעה הייתה לפני הצהריים והכביש היה פנוי יחסית. מתחנת הדלק המיתולוגית נותרו רק חורבות, אבל אסא עצמו חי וקיים. החניתי ולרגע חשתי כמו נהג משאית שעצר על כביש צדדי באחת ממדינות המערב התיכון. תחושה נחמדה, בהתחשב בכך שעשר דקות לפני כן נסעתי במדמנת השיפוצים של כבישי תל אביב.
המקום היה ריק. הבטתי בתפריט. שיפוד אחד בצלחת עולה 35 שקלים, מחיר פצצה. על שיפוד שני מקובל לקחת פחות, אבל גם הנוסף עלה 35 שקלים. 70 שקל בסך הכול, עדיין מתחת לממוצע. החלטתי להתפנק ולקחתי שיפוד קבב במחיר הרגיל ושיפוד פילה ב-50 שקל. לאסא אין צ'יפס וגם הפיתה לא מחולקת באוטומט, אבל לא נורא, יש חציל מטוגן וחמוצים וסלטים, הכול טרי, הכול טוב.
המגש היה מוכן כעבור 20 דקות. הקבב עשה לי קצר במוח מאחר שהגיע בצורת סטייק, מנת הבשר גדולה מהממוצע. הפילה היה שיפוד בגודל רגיל. החלטתי לפתוח איתו. הוא היה מתובל בהגזמה קלה, אבל עדיין משובח. כמי שאוהב מליחות יתר זה היה טעים למות. מהקבב לא נפלתי, אם כי הוא היה טוב. לאורך השנים למדתי כמה קשה למקומות להכין קבב מעולה, הרוב עושים אותו בינוני ומטה. פה הוא היה פשוט טוב, וקחו את זה לאיזה כיוון שאתם רוצים. הפיתה, אגב, לא מדהימה ולא עננית. לדעתי גם יצאה מהקפאה. אכלתי טובות יותר.
זו הייתה החוויה שלי, וכאן החל סיפור מוזר. כהרגלי בקודש, לקחתי פיתה לאשתי הקבמ"רית (קצינת ביקורת משלוחים ראשית). מאחר שכל כך התלהבתי מהפילה הזמנתי לה פיתה עם שיפוד כזה (דעתה, אגב: סיבי מדי עם טעם גנרי. הפעם אל תקשיבו לה, תקשיבו לי).
האקס פקטור היה דרור, חברי לעבודה, שלו הזמנתי חמגשית עם שיפוד פרגית ושיפוד לבבות. ביקשתי להעמיס סלטים ומנות צד, ולהפתעתי אמר לי האיש שעל הדלפק ש"על זה יש תשלום נוסף". קצת מוזר שעל אכילה במקום לא מחייבים, אבל אם אתה לוקח את אותה המנה בדיוק אתה צריך להיפרד מעוד 20-30 שקל. על זה עוד נבוא חשבון במדד כמ"א.
והנה הוא בא.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א, למי שלא מכיר, מבסס עצמו על כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10, אבל הפעם האלגוריתם הסתבך במיוחד. המנה שלי הייתה טובה. הפיתה הבינונית קצת קילקלה, כמו גם העובדה שלא ניתנה באוטומט. העובדה שאין צ'יפס פגמה, אבל הבשר נע בין טוב למצוין וגם הכמות הייתה יפה, כך שמבחינת האכילה במקום הציון הוא 8.
אלא שהסיפור עם התוספות בטייק-אוויי פגם קשות. דרור הודה שגם הבשר שלו היה נהדר, אך היה מאוכזב, ובצדק, מה גם שההיגיון של "מי שיושב פה מקבל ומי שלוקח משלם" לא מאוד ברור. העובדה הזאת מורידה לאסא שלנו נקודה שלמה, כך שהציון עבור מי שמעוניין לקחת הביתה הוא 7. בקיצור, אם הגעתם לשם - שבו.
בסך הכול, החוויה בפונדק אסא הייתה טובה, אבל הקמצנות הזאת בסוף לא הייתה לעניין. זה קורה בהרבה מקומות היום. זה לא אמור לקרות בפונדק, סטקיית או מפגש, כל המקומות האלה של חוקי רוזי הטועם, שבעשורים הקודמים היו נעלבים בעצמם רק מהמחשבה הזאת.
פונדק אסא, כביש 44, בית דגן