חול המועד הוא הכלאה ששמה מעיד על מוזרותה. זה לא בדיוק יום חול אבל גם לא ממש יום חופש, או לפחות לא חייב להיות כזה. על פי מוסכמה אחת, שבעבר שלטה בהלך הרוח, בחול המועד, חוה"מ בשבילכם, אין תנועה בכבישים. עם ישראל, שברובו הופך את החול לשבתון, נוטה לפרוש לטיולים ארוכים ולהשאיר את הפקקים מאחור. סופסוף אפשר להרגיש פה כמו בשנות ה-80, כשהיו הרבה פחות כלי רכב.
לכל הטורים של רוזי הטועם
אלא שזאת לא שנה רגילה. חול המועד תשפ"ה שונה מקודמיו, מסיבות מובנות. העצב ניכר באוויר, נמל התעופה ריק. אלה שתפסו טיסות עם חברות ישראליות ברחו להתאווררות, אחרים ביטלו או שפשוט בחרו מראש להישאר בבית. מצב הרוח הלאומי בשפל, ואם לא די בכך, ביום שלישי שעבר גילו ששבעה תושבי חיפה מכרו אותנו לאויב, תיק שקיבל מאוחר יותר את השם הגאוני "עדר טרויאנים".
באותו ערב עצוב של יום שלישי נקלעתי לפלורנטין, הלב הפועם של תל אביב. הרחובות היו מתים. חיפשתי משהו לאכול, אבל את מי תאכיל כשהרחוב ריק? הלכתי רגלית לאחד המקומות הבודדים שגוגל ציין שהם פתוחים. הוא היה סגור. בצר לי התחלתי לנסוע הביתה. זוכרים את הסיפור על חול המועד והאין-פקקים? ובכן, ברחובות אולי לא היה איש, אבל הכבישים היו מלאים. פקקי ענק בסלמה ובלוינסקי, תנועה זוחלת. גם את הפריבילגיה הזאת לקחו לנו?
באחד הרמזורים, כשהרכב עומד, העפתי מבט נוסף לגוגל, אולי ממנו תבוא ישועתי. מסעדות קרובות באזור? לא נראה שיש יותר מדי. לפתע ריצד השם "פונדקי איילון", פתוח עד 22:00.
פונדקי איילון. איזה שם מן העבר. דומני שהפעם האחרונה שאכלתי במקום הזה הייתה קצת לפני הגיוס, אי שם בשנת 91 או 92. כל כך הרבה פעמים עברתי באזור, הרי אני גר כשני ק"מ אוויריים משם, ולא שמתי לב אליו. באמת? פונדקי איילון בתחנת הדלק? המקום הזה עדיין קיים? ורגע, לא קראו לו פעם "פונדק איילון"? הוא השתנה ל"פונדקי" מתישהו, או שרק אני זוכר אותו כך?
כשמספרים לך על מקום שהוא "של פעם" מתכוונים לברך, אבל לא אחת יוצאים מקללים. מקום של פעם הוא הימור. הוא יכול להיות קלאסי ויכול להיות מיושן. אז איזה מקום של פעם אקבל?
נכנסתי. השולחנות היו ריקים. מעט הקהל שנכח התרכז סביב הבר. זו בהחלט הייתה תחושה של ימים עברו, כאילו נסעתי בזמן. הגעתי לקופה ואיש גדול קיבל את פניי. "קודם שב", פקד עלי בחביבות תקיפה, "אצלנו, אם לא טעים לא משלמים". סירייסלי, משלמים אצלכם רק אחרי שאוכלים? טוב, זו כבר התחלה טובה ל"של פעם".
האווירה סביב הבר הייתה נוגה. בטלוויזיה דיברו על המרגלים היהודים. אחד העובדים צחק במרירות "אם אלה היו ערבים, מה הייתם עושים לנו". האחר, שהכין לי את ההזמנה, שוחח עם לקוח על המצב של הפועל תל אביב. אם לא די במציאות הזאת, חשבתי, גם להיות אוהד הפועל תל אביב? הבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף?
במקום הזה, כאמור של פעם, אין תפריט, הכול כתוב על הלוח שעל הקיר. לקחתי שני שיפודים, כבד וקבב, בצלחת. המחיר הוא 72 שקל. החלטתי גם להתפנק במרק שעועית (32 שקל).
המרק הגיע ראשון. קשה ליפול עם מרק שעועית, ובכל זאת, אם מדברים על טעם נוסטלגי, זה בדיוק המקום להזמין בו. הוא היה עשיר, טעים וגדול. אחר כך יצאה צלחת השיפודים, מלווה בצלחת מכובדת של ירקות, עם תוספת מהוגנת של צ'יפס ואורז. התיבול היה נכון, פפריקה וכמון בכמות גבוהה, בשר חרוך בדיוק בצורה הנכונה, רגע לפני שהוא הופך לשרוף, הכול טרי. שכחתי מהכול - מהדכדוך, מהפקקים, מהמרגלים - זה היה פשוט ערב לחיך.
ואז, בסוף, גם שילמתי. איכשהו מכל היום המחורבן הזה יצאתי מחויך.
אז כמ"א יצא?
עד כה נתתי פעם אחת בלבד את הציון 10 במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10). זה היה אצל פלאפל גוזל בפתח תקווה. פונדקי איילון הוא המועמד היחיד עד כה שכמעט הגיע לכך.
הכמות עצומה, האוכל איכותי ועשוי היטב, המחיר הוגן, הניקיון שולט והשירות חייכני ומוקפד. מכיוון שעדיין מדובר בארוחה שהגיעה ל-104 שקלים, היה קשה לי לתת ציון מושלם, אבל ההפתעה הייתה כל כך גדולה ונעימה מכל הבחינות, ש-9.5 הוא בהחלט ציון ראוי.
כשיצאתי, הכביש כבר היה ריק, וטוב שכך כי עוד מעט מתחיל בית"ר ירושלים-מכבי חיפה (איזה משחק זה היה). חשבתי על הדרך המקרית שבגינה התגלגלתי לפונדקי איילון ועל כמה כיף שזה קרה. מקום של פעם לפי הספר.
פונדקי איילון, יגאל אלון 108, תל אביב