לפני מספר שבועות לקחתי את האוטו לשטיפה. יש לי כרטיסייה. אתם יודעים, השקר ההוא של "שלם על 10 שטיפות, קבל שלוש חינם וחתול סיאמי במתנה", רק בלי החלק של החתול הסיאמי ולפעמים גם בלי החלק של השלוש חינם. כך או אחרת, בסיום לא הייתי מרוצה. ואז עברה בראשי המחשבה הבלתי נמנעת וההו-כה-ישראלית "וואלה, הם כבר לא מה שהיו".
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
הקלות של המשפט הזה, "הם כבר לא מה שהיו", היא בלתי נסבלת. הרי בינינו, הם בדיוק מה שהיו. גם אז, בזמנים של ה"שהיו", לפעמים יצאתי מרוצה ולפעמים פחות.
ומדוע נזכרתי בכך בלי קשר לכלום? כי לאחרונה המליצו לי על מוסד ותיק בשם "גוזל וציונה" ששם פלאפל ושקשוקה בתוך כיכר לחם. כמה פשוט, ככה אטרקטיבי. פתח תקוואים מכירים אותו היטב, אחרים פחות. נברתי קצת בביקורות ומצאתי כמה "הם כבר לא מה שהיו". בכל זאת, מוסד של 50 שנה, יש בסיס להשוואה. מצד אחד מרתיע, מצד שני מסקרן.
מוסד. פלאפל גוזל
איך הגעתי דווקא לפתח תקווה, ועוד לרחוב המכבים המרוחק? אתם יכולים לנחש שלא ממש התנדבתי לעשות את זה. חבר למשרד, איש טוב ונעים הליכות, המליץ בחום. שכחתי לציין שהאיש הטוב ונעים ההליכות הוא גם מקרית ים במקור, ולהמלצות של אנשים מקרית ים לא מסרבים, גם לא בנימוס. אז לקחתי את הרכב ונסעתי.
הבעיה עם המקום הזה, ואולי עם כל מקום בפתח תקווה בעצם, היא שכשאתה יורד מכביש 5 אתה תחת התחושה של "או-טו-טו אני שם", ואז מוצא את עצמך גומא קילומטרים רבים בין נתיבי אוטובוסים ועובר ליד בניינים ענקיים (לא) מקושטים, וכמאמר השיר, זה לא עושה לך כלום.
אבל בסוף הגעתי, רק כדי לגלות לתדהמתי ש"גוזל וציונה" הוא היום בכלל פלאפל גוזל. גיגול קצר העלה שהמקום עבר ב-2021 מיתוג מחודש. הנה לכם "הם כבר לא מה שהיו" אחד בוהק במיוחד.
כך או כך, נכנסתי. מדובר באחת המזללות הנקיות והמצוחצחות שהייתי בהן - מאירת פנים, נוצצת, שמחה. לחמים טריים קיבלו את פניי על הדלפק. וכל זה כשכמעט ריק, כן? השעה הייתה 10:00 בסך הכול, אני מנחש שבאזור הצהריים המקום הזה מפוצץ.
האיש הלבבי, כנראה בעל המקום, שאל מה להכין. נו, מה כבר הוא יכול להכין? הרי באתי בשביל מנת הדגל, שקשוקה ופלאפל בתוך כיכר לחם (30 שקל). אם התיאבון שלכם לא בשמיים אתם יכולים להסתפק, אגב, בחצי מנה (20 שקל). אצלי זו לא שאלה, הלכתי, כמובן, על ה-XL.
XL - אין הגדרה טובה מזאת. מדובר בחצי כיכר לחם גדושה בכל טוב - שקשוקה טרייה, פלאפל נימוח וחציל מטוגן. המהדרין היו לוקחים גם טחינה, סלט ורטבים אבל המנה הזאת יפה מדי מכדי להעמיס עליה. נתתי את הביס הראשון ועפתי לשמיים. אני לא יודע מה זה ה"לא מה שהיו" במקרה שלהם, כי קשה בעיניי להתעלות על מנה כזאת. זה היה שילוב מושלם, כאילו שהפה שלי מנצח בזה הרגע על הפילהרמונית. אני פשוט לא זוכר מתי נהניתי כל כך ממנת אוכל, וכל זאת כששקשוקה ופלאפל לא תופסות את פסגת סדרי העדיפויות שלי.
אה, ולפלאפל גוזל יש עוד דברים להציע, כמו שניצל בבגט. הלוואי שהיה לי מקום.
אז כמ"א יצא?
כשהתחלתי עם מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) גמלה בליבי ההחלטה להיות כמו המורים המניאקים בתיכון, אלה שלא נותנים אף פעם את הציון המקסימלי. שלמות, סברתי, היא משהו שלא באמת קיים, תמיד תמצא איזשהו חיסרון, איזושהי נקודת תורפה. המפגש עם גוזל שיבש לי לחלוטין את העיקרון הזה. התשלובת בין איכות חומרי הגלם לגודל המנה ולמחיר המדהים שלה - 30 שקל בלבד - פשוט גרמה לי להבין שיותר טוב מזה כבר לא יהיה.
בזמן שתרבות הסטריט-פוד עוברת הכחדה המונית, שהרי אי אפשר לקרוא לפיתה עם קצת בשר שעולה 45 שקלים בשם "אוכל רחוב", מנת הפלאפלשוקה של גוזל החזירה בי את האמונה באנושות. מאחר שזו הייתה הפעם הראשונה שלי שם אני לא באמת יודע אם הם "מה שהם היו". אני כן יודע שהיום הם לגמרי לא כמו כולם.
פלאפל גוזל - המכבים 29 פתח תקווה