יש אנשים שצר עולמם כעולם נמלה. קחו אותי, למשל. לא ביקרתי בעכו משנות ה-80 המוקדמות, ארבעה עשורים, אולי יותר. באזור מישור החוף, חיפה תמיד הייתה הנקודה הצפונית ביותר, כל מה שמעליה נחשב לצד השני של הרי החושך. קריות? נהריה? תודה, אבל לא תודה.
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
אז מה פתאום הוביל אותי לעיר הצפונית? בסוף ינואר נתקלתי במקרה בדירוג של booking.com לערים הכי מסבירות פנים בישראל. עכו במקום הראשון, וזו בדיוק הדחיפה שאותה הייתי צריך. הפור נפל, יום שישי הגיע, אשתי ואני מתניעים. היעד: צפונה.
כמובן שלכל אורך הדרך חשבתי בעיקר איך לתקוף את הזווית הקולינרית. תיירות ומוזיאונים? נחמד, אבל יש סדרי עדיפויות, ואוכל מגיע לפני הכול.
"על מה אתה ממליץ?", שאלתי חבר מיקנעם שהוא מבחינתי האורים והתומים לכל אתר בצפון, והוא הגיב חד משמעית עם "חומוס סעיד". אז הגענו, חנינו והלכנו השוקה. מיד נתקלנו בסעיד, מבלי שאפילו התאמצנו לחפש. נחילי האנשים הובילו אותנו, אבל המקום היה מפוצץ בצורה מבהילה. אם לשפוט על פי האגם האנושי שנשפך לשם, לא לחינם הוא נחשב לקונצנזוס, אבל לא יכולנו לשאת את התור והצפיפות. ויתרנו.
בדוכן הממוקם ממש ממול קרצו לנו כדורי פלאפל שנראו טעימים. חומוס פול שמסייה קוראים למקום. הבחור נתן לנו לטעום כדור והוא היה מעדן. כבר התכוונתי ללכת על הפלאפל, אבל אז אשתי, דווקא ממנה זה בא, אמרה "תראה, השווארמה פה נראית טעימה".
חשבתי על כך שאם יש לך בת זוג שמניעה אותך לשווארמה אתה כנראה האדם הכי בר מזל בעולם. זה היה גלגל של הודו נקבה, מנה עולה 35 שקלים. מאחר שלא תכננו שזה יהיה המקום שלנו וחשבנו ממילא לדגום עוד מקום, החלטנו לבחון חצי מנה (25 שקלים). ההימור התברר כמוצלח - השווארמה הייתה טעימה, כשהחיסרון היחיד שלה היה חיתוך גס מעט, אבל לא כזה שהשפיע במיוחד על הטעם.
באופן מפתיע הרגשנו כבר עכשיו יחסית מלאים ולכן הלכנו להסתובב ולנשום את האטרקציות של העיר. כעבור שעתיים התייצבנו שוב בשוק. חלק מהמסעדות ומהדוכנים כבר היו סגורים, אבל ברחוב אל ג'זאר עדיין הכול היה שוקק. החלטנו לבחור בחומוס אבו אליאס (טוני). שישי אחר הצהריים, זמן מצוין לנגב משהו.
הזמנו משאוושה (23 שקלים), לאבנה (25 שקלים), עשרה כדורי פלאפל (15 שקלים) וצ'יפס (20 שקלים). ראשונה הגיעה צלחת הלאבנה. הגבינה הייתה בסדר, אם כי גושית משהו ולא זורמת כפי שהיית מצפה מלאבנה. הפיתות היו טריות אבל נוקשות ולא מזמינות ניגוב אידיאלי.
אחר כך הגיעה המשאושה. יש שני דברים שאנחנו אוהבים בחומוס - חמצמצות וחמימות - אלא שהיתרונות האלה התבררו כחסרונות, ולו משום העובדה שהכול היה מוגזם מדי. גרגרי החומוס היו טעימים, אבל נעטפו בחמיצות יתר והוגשו רותחים. כשהמנה התקררה החומוס היה טוב בהרבה, אם כי החמצמצות עדיין המשיכה להשתלט ולהעלים את הטעם.
אשר לכדורי הפלאפל, הם היו קטנים, ספוגיים מדי וכמעט חסרי טעם, בוודאי בהשוואה לכדור הפלאפל המצוין שטעמנו אצל שמסייה. ולבסוף, הצ'יפס, שלא הוכן עם רגש יוצא דופן, כשהחתיכות עבות מדי ולא מטוגנות דיין.
אשתי תיארה את הארוחה כ"אוכל אגרסיבי", ואם בשניות הראשונות לא ממש הבנתי את כוונתה, הרי שכשחשבתי על כך, לא יכולתי למצוא הגדרה מדויקת מזאת.
בעוד הפלאפל והצ'יפס לא עברו את רף הנאותות, המשאוושה, הלאבנה והפיתות היו בסדר, אבל בכולן היה מרקם גס מדי. הכול הרגיש לנו קצת טו מאץ'. חומוס אבו אליאס, אחת מגאוות העיר, נתן לנו את התחושה שעם מעט יותר רכות במינונים ואולי גם שיפור בחומרי הגלם, הארוחה הזאת הייתה משתדרגת פלאים.
זה היה השלב שבו תהינו עם מה נקנח והתחלנו להסתובב בשוק. הריח הוביל אותנו אל ממתקי בשתאווי. הזמנו כנאפה עם גלידה שנעשית במקום. לא היו לנו ציפיות גבוהות, גם כי איש לא המליץ לנו על המקום הזה וגם משום שכתושבי המרכז אין לנו ציפיות גבוהות מדי מכנאפה (אין מקום מעלף אחד שנתקלתי בו, גם לא ביפו).
הזמנו שתי מנות עם גלידת הבית והמסיבה החלה. זה היה אחד הקינוחים הכי טובים שטעמתי בשנים האחרונות - כמות נדיבה של גבינה התמזגה בשלמות בשערות הקדאיף, ויחד עם הגלידה האיכותית נוצר בפה הטעם המושלם. המחיר, 30 שקל לחתיכה, שייך יותר לתל אביב, ובכל זאת, זה לא המקום שבו הייתי חוסך. שלמות.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות בסולם 1-10) מתייחס הפעם ליעד הביקור העיקרי שלנו - חומוס אבו אליאס. בסך הכול, ב-83 שקלים התפוצצנו, כך שבקטגוריית הכמות והמחיר אין בעיות. הבעיה שלנו הייתה עם האיכות - חלק מהמרכיבים לא היו טובים דיים, אחרים תובלו בהגזמה. הציון הוא 7, מאכזב ביחס לפוטנציאל.
הגענו לסיום המסע, ואי אפשר לסגור את הפינה בלי משפט סיכום על עכו - כל סופרלטיב מצדיק את עצמו. העיר הזאת פשוט קסומה. איפה הייתי 40 שנה?