לפני כחודש חזרנו מטיול באיטליה, מדינה קסומה מעל לכל ספק עם מיתוס בעייתי אחד - הפיצות. אלא אם אתם בנאפולי, תתקשו למצוא פיצה שתפיל אתכם, דווקא במדינה שהמציאה את המאכל הכל כך פופולרי. בכל מקום יש פיצות מכל הסוגים, המינים, הגדלים ועובי הבצק, אבל לפחות בין אזור הדולומיטים לאגם גארדה לא מצאנו משהו שיגרום לנו לפעור את הפה ולהגיד "וואו".
לכל הטורים של רוזי הטועם
ועדיין, ניסינו לא מעט וחזרנו עם מנת יתר של בצקים איטלקיים (בקטגוריית הקלזונה דווקא יש טובים, בשפע), מה שגרם לי לחזור לחיקה של השווארמה האהובה, וכעת תשלו את עצמכם שהמשפט האחרון הוא לא שקר ושזה אכן התירוץ. בימים האחרונים התעורר בי לפתע טריגר לחזור לפחמימות השמנמנות של ארץ המגף. הסיבה הייתה הליכה מקרית ברחוב אבן גבירול והיתקלות בפנמה פיצה שבכיכר מילאנו.
קיומו של המקום לא חדש לי. הוא נמצא שם למעלה מעשור, במיקום הכי פחות אסטרטגי בצומת האייקוני. מעבר לכביש הקטן קפה טימותי (לשעבר הורקנוס), בצד השני של הכיכר זוריק הפופולרי. רק כביש של פחות מחמישה מטרים מפריד בין פנמה לבין טימותי, ובכל זאת ההבדלים בתחושות הם כמו מזרח ומערב גרמניה בשנות ה-70. ביקרתי בו אולי פעם אחת בעבר, מסיבה זו וגם מאחרות. הגיעה העת להיכנס.
זו הייתה שעת צהריים מוקדמת יום לאחר 7 באוקטובר. הדכדוך עדיין נטף מכל עבר. היה עצוב, וכשעצוב אנשים לא באים. הבחור החביב בדלפק נראה מנומנם ואולי אפילו מופתע מכך שמישהו בכלל נכנס, אבל זה עבד לטובתי משום שהוא היה אדיב באופן יוצא מגדר הרגיל, הסביר בפירוט על התפריט וגם שטח את ההמלצות שלו.
הופתעתי לגלות שניתן להזמין גם רבע פיצה, ביטוי פומפוזי ל"שני סלייסים". הרי במקומות כאלה נהוג להוציא רק מגש שלם. למען האמת, זה גרם לי להרגיש טוב, כי פנמה פיצה אינה מזללה קלאסית, והעובדה שמשיגים בה רבע מגש בהחלט מכניסה אותה לטריטוריה של רוזי הטועם.
אז לקחתי רבע מגש בתוספת חזה אווז (25 שקלים). הפסטה היחידה שמוגשת היא פטוצ'יני (74 שקלים), ואותה הזמנתי כשמעליה רוטב עגבניות ועם פפרוני (12 שקלים).
צלחת הפיצה יצאה שניות לפני הפסטה. כבר ממבט ראשון ניתן היה להבחין באיכות הבצק המשובחת, קשה מאוד לפספס את הטריות. ביס ראשון - תענוג. לא רק הבצק, כל חומרי הגלם משובחים וחשוב במיוחד - הגבינה לא ממהרת להתנתק, מה שקורה לא אחת ומשאיר אותך עם שני חלקים קטנים מהשלם.
ומה לגבי הפסטה? מודה שלא הכרתי את החיבור לפפרוני. חזה אווז, שינקן, בייקון כן, פפרוני עדיין לא יצא לי. ובכן, מעבר לכך שמדובר בחתונה מוצלחת, גם כאן המנה הייתה איכותית, השילוב בין רוטב העגבניות לפסטה ולנקניק התחבר להרמוניה. ניכר שאת הפסטה, גם אותה, מכינים במקום, מה שמשווה לו נופך איטלקי אמיתי, אולי יותר מכל מקום שבו אכלתי בארץ בשנים האחרונות. וכן, לפחות הפיצה יותר טובה מכל מה שטעמתי בסיבוב הנוכחי בין גארדה לוואל גרדנה.
אלא שאנחנו פה לא רק כדי להרים. הנה חוות הדעת של אשתי, שלה הבאתי בהמלצת המארח פסטה עם ארטישוק וחזה אווז: "מנה שנראית מעוררת תיאבון ונדיבה. המרכיבים בנפרד היו טעימים והרגישו איכותיים - הפסטה הייתה טרייה, עשויה היטב, הארטישוק והבשר ניתנו ביד רחבה גם כן, אבל היה פער בין המראה המעורר תיאבון לטעם הדי משעמם".
לדבריה, היה חסר רוטב שייתן קיק למנה ושיאחד את כל המרכיבים ויקשר ביניהם. הם התקשו להתגבש לכדי טעם אחיד, וכך יצא שהרבה ביסים מן הפסטה נותרו שמנוניים אבל ללא רוטב וטעם, ועל אף שערבבתי את המנה שוב ושוב, היו חלקים שפשוט נותרו אנמיים.
הורסת מסיבות שכזאת. לפחות על הפיצה הסכמנו, כולל העליונות על חברותיה האיטלקיות.
אז כמ"א יצא?
ניקוד משמעותי במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) מקבלת פנמה פיצה על הניקיון, האדיבות והסביבה הנעימה. אתם בוודאי חושבים שזו לא חוכמה להגדיר כ"נקי" מקום ריק מאדם, אבל ניכר שמקפידים שם להיות מצוחצחים. ציון גבוה ביותר מגיע בגזרת האיכות, שכן אי אפשר להתווכח על הגלם.
ומה לגבי המחיר? מצד אחד, 25 שקלים לשני משולשים ותוספת משקפים היטב את השוק, אבל פיצה שלמה עולה 84 שקלים לפני תוספת וזה יקר. גם הפסטה לא זולה - 86 שקלים לאחר הפפרוני או חזה האווז. לא שחיטה ביחס לשוק ויש שכירות לשלם על נדל"ן יקר ביותר, ובכל זאת, זה גבוה.
אז מה הציון? התלבטתי בין 8.5 ל-9. כן, רציתי לתת 9. חוות הדעת של האישה הזיזה את המחט לכיוון הנמוך יותר. 8.5. היה מגניפיקו.
פנמה פיצה, אבן גבירול 185, תל אביב