הפעם הראשונה והאחרונה שלי במזנון של אייל שני הייתה זמן קצר לאחר שנפתח ברחוב אבן גבירול, אי שם ב-2011. זה היה יום חם בשלהי הקיץ, אבא שלי עליו השלום הרדים זה עתה את הכלבה שלו, אז החלטנו לפרוק קצת את המתח והכאב.
כל זה קרה לפני 13 שנה, אבל אני עדיין זוכר במעומעם את טעם הכרובית ושאר התבלינים בפיתה. שני ושפיל העגבניה היו אז בשיא אונם. אני אישית לא התחברתי, אבל הערכתי. זה לא היה רע, אפילו טוב, פשוט בפיתה שלי צריך להיות הרבה יותר בשר, שאז לא היה חלק אינטגרלי מהתפריט.
לכל הטורים של רוזי הטועם
מאז נתקלתי במזנון בעיקר ברמה האגבית, למשל ב-2019 כשחלפתי על פני הסניף שבמרכז וינה. שני, שף מצוין ואיש עסקים ממולח, היה אז כבר על תקן אימפריה חובקת עולם. בסוף השבוע שעבר, במהלך שהייה אקראית עם בת הזוג ברמת החייל, נתקפנו רעב. חיפוש קטן בגוגל הראה את המקומות המוכרים ולפתע הקפיץ את "מזנון" ברחוב הנחושת. אוקיי, אולי הגיעה העת.
חנינו באחד החניונים הקרובים. המקום רחב ידיים אבל לא בולט במיוחד ובאופן פרדוקסלי קל לפספס אותו אם לא יודעים שהוא שם, ממש "חבוי בשטח הפתוח". שאלתי את הבחורה החביבה בקופה מה המנה הכי מומלצת והיא ענתה באופן חד-משמעי שהפיתה עם הסטייק מינוט (57 שקלים) ותוספת ביצה הפוכה (3 שקלים). בשר בפיתה ועוד כמנת שף? לגמרי מרגיש נכון. הזמנתי את המנה ולאשתי חובבת החומוס הוספתי גם "מסבחת יפו העיר העתיקה" (39 שקלים).
בצורה אופיינית למקומות הטרנדיים של שפים שמכינים אוכל רחוב, יש דלפק בו ניתן להמתין וגם לראות מעברו את הטבחים בזמן ההכנה. זה אמור לעבוד לטובתם, שהרי מדובר בגאווה, אבל לא הפעם, משום שניתן היה לראות שאין הצדקה להמתנה של 15 דקות למה שמוגדר כאוכל מהיר. ניסיתי לברר מול אחד הטבחים מדוע העסק מתמהמה, אבל לא זכיתי ליחס.
נו טוב, זה לא הזמן להיעלב, אבל כן הזמן למהר. השעה התקרבה למועד שבו אי אפשר לזוז יותר על ראול ולנברג. ביקשתי מהקופאית שיארזו לנו את האוכל, כי מדוע לא לעשות את המולטי-טסקינג הכי מהנה ומלוכלך שיש - לאכול ולנהוג בו-זמנית?
הפיתה הוכנסה לאריזת קרטון בגודלה על מנת לשמור על שלמותה, ואז ראינו את מארז החומוס עובר מיד ליד בין הטבחים. עקבנו אחרי ההכנה בעניין - מעט גרגירי מסבחה, אליהם נשפכת מעט טחינה ותבלינים. הטבח מילא בקושי שליש מהקופסה הקטנה גם כך, ומעט הגרגירים נראו כבסיס למנה אמיתית. המהלך ההגיוני הבא היה הוספת חומוס מוכן מראש, אך להפתעתנו המכסה הונח על העלבון הזה - חומוס מפורק למרכיביו - גרגירים, טחינה ותבלינים.
הבחורה החביבה מהקופה שאלה אותי אם ארצה גם פיתה עם החומוס ועניתי בחיוב. כעת, קבלו את הסיטואציה הזאת - על הדלפק שמפריד בין הלקוחות לטבחים יש קערה גדולה, מלאה בראשי פיתות שנחתכו לטובת מנות שהוזמנו. הקערה זמינה לידיהם ושיעוליהם של כל מי שעובר במקום. כשהגעתי למקום ולאחר שראיתי כמה לקוחות תוחבים ידיהם לקערה ומנשנשים להם ראשי פיתה קטומים, הנחתי שזה איזשהו עניין של קיימות על מנת ששום דבר לא ייזרק. מה שלא ציפיתי שיקרה הוא שאותה קופאית חביבה תתחוב את ידיה, שלפני רגע הקישו בקופה וקיבלו שלל שטרות מזוהמים, אל תוך הערימה, ותכין לי שקית שאריות.
כמות כזאת של פאולים קשה לתאר. גם במזללות הכי בסיסיות יודעים שמי שמתעסק עם הקופה הוא לא זה שמכין את המנה. בואו, אני לא איסטניס, רחוק מכך, אבל אפילו לטיפוס ניאנדרטלי כמוני זה מוציא את התיאבון ובעיקר משדר חוסר מקצועיות.
הלכנו לרכב עם האוכל הארוז. בתוך פחות מעשר דקות כבר היינו בארוחת גרילה, עם המנות על הברכיים ובתוך פקק. מסתבר שהיו אלה עשר דקות יותר מדי. הפיתה הארוזה נספגה בנוזלים והתפרקה כבר באמצע האכילה. אף אחד, מן הסתם, לא טרח ליידע שזה לא שורד אריזה, אבל מילא - הפיתה שהייתה עננית כשיצאה מהדוכן נהרסה כליל.
הבשר היה סיבי בחלקו וצמיגי ביתר, תפל ובכמות קטנה ולא משביעה, בוודאי שלא ב-60 שקל. אשתי מכינה לי סנדוויצ'ים טובים יותר עם סטייק מינוט קפוא בכמות כפולה ובשליש מחיר. זו הייתה מנה תפלה במיוחד, הסלטים לא עוררו עניין ורק הביצה הסבירה ניסתה ללא הצלחה להציל את העסק.
זוכרים את החומוס? יצא משהו שמתכנה "מסבחה", שמעבר לכך שהייתה קטנה באופן מעליב, הייתה גם מאוד לא טעימה.
לגרגירים היה טעם דומיננטי של סודה לשתייה, שבה כנראה הושרו לבישול מהיר יותר. הטחינה הייתה סתמית והתיבול מלוח באופן בלתי אכיל. המנה הזאת נזרקה ברובה, אבל היי, יש ראשי פיתות קטומות עם שאריות של זוהמת שטרות כסף. חלקן היו יבשות מהשהייה בחוץ וחלקן ממש רטובות. מעניין מה עבר עליהן. בעצם, אל תגידו לי.
אז כמ"א יצא?
הייתם מצפים שמקום של אייל שני יעמוד לפחות בפרמטרים הבסיסיים של מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10), אבל הוא נכשל בגדול.
לא חשתי את טעמם של סניפי המזנון האחרים ברחבי הגלובוס, אבל אני יכול לומר בוודאות שהסניף הספציפי הזה מכתים את המורשת והמוניטין שנבנו לאורך השנים. שום דבר, מהמסד עד הטפחות, לא עומד בסטנדרטים. ציון 5, וגם זה בחסד.
השורה התחתונה היא לכלוך, פיתה נוטפת ומתפרקת, רעב ותחושת בחילה מאדם שמוכן לנסות אפילו מנה של חיה לא מזוהה מדוכן אקראי בניו דלהי (אם אי פעם אגיע מרצון להודו. כנראה שלא יקרה).
אגב, לא ניצלנו מהפקקים, שעה ורבע נסיעה לגבעתיים. זה היה הדובדבן שבקצפת, או שמא אתרגם זאת למינוח של "מזנון" - טחינה מימית בפיתה מתפרקת.
מזנון, הנחושת 1, תל אביב