יש ביטויים שמעוררים תחושות מעורבות מאחר שעצם קיומם נשמע בלתי אפשרי. למשל, "מסעדת פועלים". הרי מסעדה היא מושג שמעורר אסוציאציה מהודרת, חגיגית, חד-פעמית, ופועלים הם אנשים יומיומיים שאוכלים אוכל יומיומי. במקום מטבח נסתר סירי מתכת גלויים, במקום מלצר מהודר הגשה עצמית וישיבה לצד שולחן נטול מפה, וכל זאת באופן-ספייס חסר עידון.
לכל הטורים של רוזי הטועם
התיאור הזה נשמע שלילי, אבל האווירה לא בהכרח כזאת. למסעדות פועלים יש המון צ'ארם. קסמן בפשטותן, הן לא מתיימרות, יש להן מטרה אחת ויחידה - לכאן לא תגיע לבלות, אבל גם לא תצא רעב. פה ושם יוצא לי ליפול על מסעדת פועלים, בדרך כלל די במקרה. לא כך היה עם "מנזה" במתחם הבורסה רמת גן. לשם הגעתי באופן מתוכנן.
באחר צהריים סימפטי אחד נקלעתי לאזור שאותו אני מכיר היטב. פתחתי את גוגל מפות. הכול שיעמם אותי. הנה השווארמיה המוכרת, פה הבורגריה הקלישאתית. סושי? לא בשבילי. פלאפל? אין מאכל יותר אוברייטד. מנזה דווקא סיקרנה. ציון גבוה, לא מעט דירוגים, אין תפריט זמין ברשת, מה שמעלה את מפלס הסקרנות - זה בדיוק המקום שאליו אני רוצה להגיע, מה גם שהוא נמצא בדיוק 200 מטר מהמקום שבו אני עומד.
הגעתי מאוחר יחסית, קרוב לשלוש, שעת אחרי הלאנץ'. אף על פי כן, הייתה נוכחות במקום. מנזה נראית בדיוק כמו שהייתם מצפים ממסעדת פועלים שגרתית, עם כניסה צנועה, חלל גדול, שולחנות משותפים ואנשים שאין להם עניין לקיים פגישה רשמית או בכלל לשוחח עם הסובבים אותם. חדר אוכל של קיבוץ, רק עם אנשים זרים.
יש חן במקום שמופשט מכל תפאורה ויש לו תפקיד אחד בלבד - להשביע את הרעב - אבל אני מודה שכשהוא ריק הוא יכול לעורר תחושה קצת עצובה. האווירה הייתה של סוף יום. מניח שלו באתי שעה אחת לפני כן הכול היה נראה אחרת. מצד שני, כנראה גם לא הייתה לי חנייה.
נכנסתי והתלבטתי. המבחר היה גדול - דגים, עוף, בשר, גם תפריט טבעוני לא קטן. סירי הענק היו מלאים עד מחציתם, עדות לכך שעבדו קשה בשעות שקדמו לביקור. אחרי שסיימתי להתחבט הזמנתי את המנה העסקית - צלחת עם קציצות בקר ברוטב עגבניות עשיר, אורז-שעועית, שעועית ירוקה ומרק עדשים בצד. הכול הסתכם ב-65 שקלים (ללא שתייה).
המגש יצא בתוך שניות, אחרי הכול מדובר באוכל שהוכן מראש. התיישבתי מול שולחן עירום. פתחתי עם המרק - טעים במידה. לא פאר היצירה ולא עשיר מדי בעדשים, אבל בהחלט ראוי ורחוק מלהביך.
וכעת, למנה העיקרית, ולתוספות שלה. האורז-שעועית והשעועית הירוקה היו מעולים, בושלו היטב ובמידה הנכונה ויצרו ציפייה. הקציצות, לעומת זאת, היו אכזבה. הן היו גנריות לחלוטין, ללא כל חן ונעדרות תיבול. אכלתי אותן בחשק לא רב מדי. אני חושב שמקום שמתגאה באוכל ביתי צריך לייצר טעם ביתי. לקציצות הללו היה טעם של "עשינו לך טובה", והרי זהו עיקר המנה. הרכב שכולל חיזוקים סבירים עד טובים ועיקרית בינונית מספק מתכון שקשה לנצח איתו. כן, מכבי תל אביב בכדורסל, אני מדבר אלייך.
אז כמ"א יצא?
מנזה צולחת מספר מכשולים עיקריים במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10). האחד הוא הפרמטר שלא נכלל רשמית במדד אבל הוא חלק בלתי נפרד ממנו - הניקיון. למסעדות פועלים יש לא אחת תדמית פחות היגיינית, אבל מנזה עומדת במבחן בכבוד. גם הכמות והמחיר מספקים. מנה גדולה בואך ענקית (אם כוללים את המרק) ב-65 שקלים. יש היום מקומות שבהם זה המחיר של פיתה עם שיפוד או של סנדוויץ' עם שקשוקה.
נשארנו, אם כן, עם האיכות. הבעיה של מנזה היא שהקציצות פגעו בחוויה. הן טבעו לא רק ברוטב עגבניות, אלא בים של בינוניות. ייתכן שאני צריך עוד ביקור כדי לקחת מנה אחרת ולהביע דעה, אבל כל עוד זה לא קורה, הציון הוא 7.5, במיוחד בזכות המחיר והכמות.
האם אחזור למנזה? זה כנראה יקרה מתישהו, אבל הפעם, כמו בכל מסעדת פועלים, יש לומר, זה לא יהיה מכוון.
מנזה, תובל 28, רמת גן