נסענו לאכול שווארמה בדליית אל כרמל, והגענו לגן עדן

האירוע הזה, שהפקתו יצאה לדרך באמצע מאי, כוון ליום שישי, 13 ביוני. ספרנו לאחור בציפייה דרוכה, אבל אז, באמצע הלילה, הגיעה הצרימה המבהילה בטלפון ואחריה הביטול המיידי. מלחמת ישראל-איראן אין, סיור שווארמות בדליית אל כרמל אאוט.

לכל הטורים של רוזי הטועם

זה היה אמור להיות מפגש עם שלושה חברים טובים - ליאור, ארז ועידן, אקסים מוואלה. צעדנו יחד בתקופות טובות יותר ופחות, ולפני כארבע שנים נפרדו דרכנו. עידן, חתן השמחה שיזם את האיחוד המרגש, יעשה בקרוב רילוקיישן לארה"ב מטעם החברה שבה הוא עובד. כמי שטחן אינספור מנות בדלייה, הוא החליט להוציא אותנו לסיבוב. אנחנו, כמו כלבלבים שמחים, מיהרנו לכשכש בזנב.

הכשכוש התחלף במהרה ביללה מפוחדת לצלילי אזעקות ובירידה לממ"דים ומקלטים, ואחרי שפרצה המלחמה כלכלנו מחדש את צעדינו. כשהסתיימה קבענו תאריך חדש - יום שישי, 4 ביולי. כמו שיום שישי ה-13 קיבל משמעות אחרת לגמרי, לא היה הולם יותר מהתאריך החדש לאדם שבקרוב יעביר את מושבו לאמריקה.

סימנו שלוש שווארמיות בדלייה. הראשונה שבהן היא, כמובן, 11 המפורסמת. לפני שנתיים הגעתי לשם אחר הצהריים והיא כבר הייתה סגורה. עצרנו את הרכב, ירדנו והתחלנו ללכת.

סגור.

מה סגור? שוב סגור? הייתכן שהמזל הרע ממשיך לרדוף אותי? זה היה מוזר, שהרי 11 אמורה להיות פתוחה ביום שישי. החשש היה, כמובן, ששאר השווארמיות יהיו סגורות אף הן. עידן התעשת ראשון. "הולכים ל-ובס", הכריז.

אם תחפשו את ובס בגוגל תמצאו שהכתובת שלו היא "מול פיצה האט". כמה פשוט, כמה נפלא, הכי של פעם, לפני עולמות הווייז.

נכנסנו. היה תור קטן, לא נורא. את הגלגל עטפה להבת אש גדולה. שווארמה אמיתית על גחלים, צבע כתום שמחבק את הסיח החום והופך אותו למפתה. האם זה טוב כמו שזה נראה?

פיתה עולה 42 שקל, אנחנו לקחנו צלחת ב-65 שקלים. היא הוגשה כמעט עירומה, עם בשר בלבד וללא תוספות. נעצנו את המזלג והתחלנו לעוף. הקריספיות של השווארמה הזאת לא הותירה מקום לספק - אנחנו בגן עדן.

התיבול עדין ומוצלח, הבשר חרוך כמו שהיית מצפה, האש שעטפה את הגלגל בערה גם בנשמתנו. איזו פסגה, איזו איכות. וכן, זה בהחלט היה מספיק לבן אדם אחד ויותר. צלחת מכובדת מאוד.

לסיום, הבחור המקסים במקום לא הסכים לשחרר אותנו בלי שנלגום כוס קפה. זו הייתה חתיכת פתיחה לאירוע.

היעד הבא היה אלבאשה. זו אולי השווארמה הכי מוערכת בדליית אל כרמל, יש שסוברים שהיא הטובה בארץ. גם המקום הזה כבר היה סגור בביקור הקודם, אבל הפעם המכוניות החונות לא הותירו מקום לספק, ואפילו השאירו לנו חניה נשיאותית ממש על סף הכניסה. איזה יופי.

אלבאשה הוא כבר מקום שנותן לך להרגיש יותר כמו מסעדה, עם מושבים מרופדים, תמונות וציורים על הקיר ובעיקר אווירה טובה. כאן פיתה ושתייה עולה 50 שקל, משמע כ-40 שקל לפיתה בלבד. צלחת עולה 70. אנחנו לקחנו מנה משודרגת שעולה 100 שקלים ומגיעה עם כל החבילה - פיתות, סלטים ונשנושים. הר של שווארמה ריפד את הצלחת והתחלנו לטחון. השווארמה הזאת, ש-60% ממנה עשוי מבשר כבש, הייתה שומנית להפליא. כשסיימנו הצטברה בריכת שמן בתחתית הצלחת.

מה שמוביל אותנו לעניין הטעם. רבים אוהבים את השווארמה שלהם שמנה ושומנית, אני נמנה עם אלה שמתחברים יותר לקריספיות. זה היה טוב, אבל מבחינתי לפחות אי אפשר להשוות ל-ובס. ארז וליאור דווקא מאוד התחברו, כך שדעותינו נותרו חלוקות מעט.

השווארמייה השלישית שאליה כיוונו הייתה של זייד. גם היא, כמו 11, הייתה סגורה, אבל במקרה הזה היה פיתרון. לזייד, שנוסדה ב-1984 והייתה אחת השווארמיות הראשונות באזור, אם לא הראשונה שבהן, יש סניף בעוספיה. נסענו והוא היה פתוח - וריק.

שם האווירה כבר הייתה כפרית יותר, נראה שהגענו בזמן. התיישבנו על שולחן בחוץ. לאקורד סיום, לקחנו צלחת אקסטרה-לארג' (130 שקל, פיתה עולה 40).

בשווארמה כמו של זייד לא נתקלתי - תרכובת של בשר עגל והודו, מיקס שאתה מייצר בדרך כלל באופן מלאכותי ובנפרד, עם בקשה מיוחדת מהחותך.

קיבלנו הר, מעט גדול יותר מזה שהיה לנו ב-100 שקל באלבאשה. לבשר טעם מיוחד, הוא חתוך עד דק, חמצמץ וטעים. בשלב הזה בקושי יכולנו להכניס משהו לפה, אבל האינרציה ובעיקר המחויבות לא אפשרו לנו להפסיק. התפוצצנו.

במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) יש לכל השווארמיות בדלייה ובעוספיה יתרון מובנה על פני כל מה שאנחנו מכירים במרכז ואפילו בחיפה - המחיר. 40-42 שקל לפיתה שילמנו לפני 4-5 שנים, היום תשלמו בחיפה 47-48 שקל ובתל אביב 52-55.

וכעת מגיע החשבון.

• מחיר לפיתה: 42 שקלים.
• מחיר לצלחת: 65 שקלים.
• ייחוד: שווארמה על האש.
• מי יאהב: חובבי קריספ.
• טעם: מדהים.
• כמות: יפה וראויה ביחס למחיר.
• ציון: 9.5.

• מחיר לפיתה: 50 שקל, כולל שתייה.
• מחיר לצלחת: 60-100 שקל, תלוי משקל.
• ייחוד: 60% בשר כבש שומני.
• מי יאהב: חובבי שומן.
• טעם: טוב. קצת חסר מליחות ובעיקר שמן. פיתות טריות ומוצלחות.
• כמות: גדולה מאוד.
• ציון: 8.5.

• מחיר לפיתה: 40 שקל.
• מחיר לצלחת: 70-130 שקל.
• ייחוד: שילוב בין עגל להודו, קצוץ דק.
• מי יאהב: כולם.
• טעם: נהדר.
• כמות: גדולה, אם כי המחיר קצת יקר בהשוואה לאחרים.
• ציון: 8.5.