מאות אלפי, שלא לומר מיליוני, קוראיו של המדור הזה כבר נוכחו לדעת שהקשר בין אוכל לכדורגל אינו ניתן להתרה. למעשה, כלל לא ברור מה מהשניים הוא התירוץ - חוויית המשחק או האיתור הקפדני של מזללה לפניו. לא שזה משנה, כן? כבר אמרנו, כשהערב מוקדש לכדורגל, האחד לא מתקיים ללא האחר.
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
בשבוע שעבר נסעתי לחצי גמר הגביע בחיפה, והמחשבות שוב החלו לצוף - היכן נאכל? הרי את כל התחנות המוכרות בדרך כבר עברתי, משאולי בחדרה לסיבוב השווארמיות בוואדי ניסנאס, וגם ביקרתי בגרסה החדשה של במבינו. פניתי שוב לשלמה, האורים והתומים שלי לכל נסיעה לצפון. כשסיפרתי לו שצריך דם חדש, משהו קצת אחר, הוא לא התבלבל. "הפעם", הכריז בהחלטיות, "סעו לדלית אל-כרמל".
דליה איט איז. נסעתי עם אופיר, כתב בית"ר ירושלים. לקחנו מקדם של חמש שעות - בכל זאת, נסיעה מתל אביב לחיפה ביום של משחק שבו 30 אלף איש מגיעים מהמרכז מחייבת זהירות. הגענו ליעד אחרי מעט יותר משעתיים, סביר בסך הכול.
שלמה המליץ על שווארמה אל-באשה, אבל ספגנו מחזה מחריד, טראומתי, פוצע, כזה שאיש אינו רוצה לראות - דלת חצי פתוחה, חושך, קופה סגורה ואדם שגורף את מי הספונג'ה החוצה. "סגרנו", אמר ונראה כמשתתף בצער למראה פרצופנו העגום. ברגעים כאלה תחושת הערפול והאכזבה זהה לזו שבה אומרת לך בת זוג פוטנציאלית את המשפט הנורא "אנחנו צריכים לדבר".
"שלמה, משבר גדול", פניתי לגורו. כמו הזאב מ"ספרות זולה", הוא נותר קר רוח ופקד בטון סמכותי "לכו ל'11'". "11" ממוקמת כמה מאות מטרים מאל-באשה. השעה חמש וחצי וגם היא כבר סגורה. האם כל המסע הזה היה לחינם?
בשלב זה עברתי לתוכנית חירום - גוגל. בדקתי מה בכל זאת פתוח וגיליתי את "בגט אל-חדיד". נלך על זה, אין ברירה. עוד כמה מאות מטרים ואנחנו שם. פתוח, איזו הקלה. נכנסנו פנימה, המקום נראה ומרגיש כמו אחת מתחנות העצירה בדרך לים המלח - בוטקה ארוך וצר. בפנים רק גלגל אחד, של כבש. בימינו צריך הרבה אומץ כדי לנפנף בגלגל שווארמה אחד בלבד. הבשר נראה מרשים, אבל אתם כבר יודעים שזה לא אומר יותר מדי.
חבורת החיילים הסימפטית שלפניי עשתה הזמנה גדולה. רובם לקחו בגט. הוא נראה עסיסי וטרי, ולרגע חשבתי שגם אני אנסה, אבל העיקרון גבר על התשוקה, והעיקרון הוא ששווארמה לא אוכלים בבגט. הזמנתי פיתה ב-38 שקל, אופיר לקח מנה בצלחת ב-50 שקל. אגב, בלי פיתה בצד. האיש עכשיו חבר ב"אבא חטוב". אני לא סומך על שום קבוצה מאורגנת שמתחילה ב"אבא".
הפיתה הייתה מפוצצת עד תום, כך גם הצלחת של אופיר. ביס ראשון, ועוד אחד. זה היה פשוט מצוין. הבשר מתובל היטב, לא שומני מדי, עם חמצמצות מעודנת ומדויקת.
לאחר שסיימתי, תהיתי אם בכל זאת הייתי צריך לקחת בגט, מחשבה שהציתה שוב את התיאבון למרות השובע המסתמן מהמנה הראשונה והובילה אותי לקחת עוד חצי מנה ב-20 שקל. בפעם הבאה בהחלט בגט, עד אז נישאר עם העקרונות.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות מ-1 עד 10) בוחן את השווי הכללי של העסקה. בואו נתחיל דווקא מהעניין השולי, לכאורה - חצי המנה. לא תמצאו כמעט באף נקודה בארץ מקום שבו חצי פיתה באמת עולה חצי מחיר. במקום שבו פיתה עולה 45, חצי מנה תעלה 28-30. במקום שבו מנה עולה 40, חצי יעלה 25. לא מובן מאליו לקבל חשבון פשוט של "הזמנת חצי, תשלם חצי" (בערך, אני יודע, אבל מספיק קרוב).
מעבר לכך, התמורה פשוט מושלמת. 38 לפיתה ו-50 לצלחת הם מחירים שלא קיימים יותר במרכז (וכן קיימים בחיפה). הפיתה בגודל משביע רצון ומפוצצת בבשר טוב המוגש מכל הלב. ציון 9 קל.
בסיכומו של דבר היה טעים, נעים, נדיב ובעיקר מרגש. חוויה מושלמת, ולחשוב שזו הייתה רק האופציה השלישית.
בגט אל חדיד, 672, דלית אל-כרמל