אי שם באמצע שנת 1982 לקח אותי אבא שלי למשחק הכדורגל הראשון בחיי. זה היה בבלומפילד, "הצגה כפולה" קראו לזה אז - שני מפגשים המשוחקים בזה אחר זה. עצרנו בקיוסק המהיר בצדה של סטקיית נלו המיתולוגית ומשם המשכנו לאצטדיון.
מטרתו של הסיפור הזניח וחסר המשמעות הזה היא להדגיש שהוא קיבע מחשבה פילוסופית שהשתרשה מאז: האם החוויה הקולינרית מלווה את זו שבאצטדיון או להפך? עד כמה שהתשובה נשמעת ברורה, היא לא. בעיניי, חשיבותן דומה - שני סוגי הבילוי הללו הולכים יד ביד, כל אחד מהם הוא אירוע גדול שאין לו זכות קיום ללא האחר.
40 שנה חלפו, וביום רביעי שעבר הגיע המפץ הגדול בהיסטוריה: אלופת ישראל מול מסי, ניימאר ופריז סן ז'רמן באצטדיון סמי עופר, רק קילומטרים ספורים מקודש הקודשים של השווארמופילים הישראלים - העיר התחתית של חיפה.
עד לפני פחות מעשור הכול היה פשוט יותר. הקבוצות מחיפה שיחקו אז בקרית אליעזר, ממש סמוך לדרך יפו עם שדרת השווארמיות המפוארת - במבינו (שבינתיים סגר ופתח מחדש ברחוב הבנקים), חאזן, האחים, מוגרבי, יו ניים איט. היית חונה, ככל שמצאת חניה, וחוטף מנה לפני. היום זה קצת פחות פשוט, ועדיין - אי אפשר לוותר על החוויה, אלא שהמרחק של האצטדיון ממרכז העיר מצריך חשיבה קצת אחרת. אי אפשר להסתפק בדרך יפו.
טריפ כזה חייבים לתכנן בקפידה, ולא יכולתי למצוא מורה דרך טוב יותר משלמה וייס, כתב הכדורגל שלנו באזור הצפון, יקנעמי ותיק שלא דילג על אף שווארמיה מחדרה עד הבניאס. מאחר שבשעות הללו "אמיל" כבר מחוץ לתחום, שלמה תכנן שלוש תחנות אחרות עם שם הקוד "פיתה-פיתה-חצי". הוא קבע לשותפי למסע נתנאל ולי ביקורים בגנאם וסבאח בוואדי ניסנאס ובשווארמה האחים המיתולוגית ("שם אתה חייב לאכול דווקא את ההודו, קח חצי מנה"). כמו שאמרנו - פיתה, פיתה, חצי.
הדרך הייתה ארוכה, הפקקים בלתי נסבלים (ותבינו, יצאתי מהבית 5.5 שעות לפני המשחק). בעיניים ובנשמה השתולל רעב. כבר התחלנו לחשוש שלא נספיק לסיור, אבל הגענו בזמן וההצגה הראשונה התחילה.
שווארמה גנאם - עספור 19 חיפה
הדבר הראשון שאליו שמתי לב אצל גנאם הוא הניקיון. המקום קטן יחסית אבל מאוד מתוקתק. גלגל העגל הסתובב, גלגל ההודו היה ריק מבלוק בשר, אבל למי אכפת. החבר'ה בגנאם לוקחים את הזמן, וכשמדובר במנה הראשונה זה קריטי. בסוף קיבלנו את הפיתה. היא הייתה גדושה ונפלאה. לאחרונה כתבתי לא מעט על שווארמיות באזור המרכז שניחנו בקמצנות. בגנאם, ולא רק אצלם, זו לא הגישה. הבשר הרגיש מעט בסיסי עם תיבול עדין ועדיין - מאוד טעים ושונה. והמחיר, אוי המחיר. בגנאם הבנתי סופית שבתחום שבין גדרה לחדרה פשוט עושקים אותנו.
- מחיר פיתה: 38 שקלים
- מחיר לאפה: 45 שקלים
- צלחת: 50 שקלים
- מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות): 9
שווארמה סבאח - דרך אלנבי 33 חיפה
המרחק בין גנאם לסבאח עומד על כ-200 מטר. גם החבר'ה שם לוקחים את הזמן, אבל בהחלט שווה לחכות. שוב מנה גדולה, הבשר מעט יותר מתובל מגנאם ולפיכך גם יותר טעים בעיניי, אם כי נתנאל דווקא התלהב יותר מגנאם. המחירים לפיתה וללאפה זולים אפילו מאלה של המתחרה. אם לא הייתי ממשיך לתחנה נוספת, את החצי הייתי מוריד כבר כאן. טעים לאללה.
- מחיר פיתה: 37 שקלים
- מחיר לאפה: 42 שקלים
- צלחת: 50 שקלים
- מדד כמ"א: 9.5
שווארמה האחים - דרך יפו 136
את "האחים" אני מכיר היטב ממסעות קודמים בעיר, ולפיכך ההמלצה על חצי מנת הודו הייתה תפורה היטב. האמת, ראיתי את הבלוק ולא האמנתי שמדובר בהודו - זה נראה כמו עגל/כבש וזה טעים כמעט כמו עגל/כבש. בבשר יש תחושת חמיצות מעניינת שמשדרגת את ההילה סביבו. הפיתה איכותית אפילו יותר משני המקומות האחרים והשירות מהיר ומסודר יותר, אבל המחיר גבוה יותר, יקר לחיפה, עדיין זול מגוש דן.
אגב, חושבים שהסתפקתי בהצעה המקורית לחצי מנה? בואו רק נגיד שמבצע "פיתה-פיתה-חצי" הפך למבצע "פיתה-פיתה-פיתה".
- מחיר פיתה: 43 שקל
- מחיר לאפה: 48 שקל
- צלחת: 51 שקל
- מדד כמ"א: 8.5
מסקנה: אני עובר דירה
הביקור הזה הצדיק כל סופרלטיב שנשפך על חיפה. העיר שהוגדרה כבירת השווארמיות של ישראל שומרת על תארה בגאון ומעוררת את החשק לארוז ופשוט לעבור אליה, או לכל הפחות לעשות את המסע הזה גם כשאין משחק בסביבה (משימה לא פשוטה, אני יודע). קשה לחזור אחרי דבר כזה למציאות התל אביבית ולהתמודד עם המחירים בידיעה שבמרחק של 100 ק"מ ממנה יש שווארמה טובה יותר במחיר זול בהרבה. היה כיפי, מפנק ומענג.
אה, והיה גם משחק מושלם.