אנשים עושים הרבה דברים משוגעים - מטפסים על האוורסט, גולשים על גלים בגובה 30 מטר בפורטוגל או לוקחים את המשפחה לסופשבוע שלם בבית של החמות, כולל לינה. אף לא אחד מאלה משתווה לאומץ של אדם, נניח פלוני אלמוני מגבעתיים, שנכנס בעיניים פקוחות לשווארמיה שבה יש, שומו שמיים, גלגל אחד בלבד ועוד מהודו. השווארמיה היא "ג'מיל" והילד הזה הוא אני.
הכול החל לאחר הביקור הקודם שלי בהרצליה, עיר שבשנה האחרונה אני מוצא את עצמי מבקר בה באופן די תכוף. אז, בפעם ההיא, חלפתי ביעף על פני השווארמה של ג'מיל, או בשמה המלא "מפגש השרון ג'מיל", אל מזללה אחרת. האמת שחשבתי לרגע להיכנס, אבל לא התרשמתי מהמבחר, שכאמור כולל רק גלגל אחד בצבע בהיר, ועם זאת כן התרשמתי מהתור שהיה במקום ורשמתי לעצמי בפנקס הווירטואלי שאני חייב לבדוק אותו. אלי חיו חמו, הידוע יותר בשם ג'מיל, בנה לעצמו מוניטין של חוד החנית בין שווארמיות השרון. ג'מיל היא להרצליה מה ששמש לרמת גן, סמי בכיכר לחדרה, עובד ופלאפל התאומים לגבעתיים ושווארמה שמעוני לאשדוד. גם אם אתה לא מתלהב מסוג הבשר ויש לך השגות על האיכות, קשה לך להתכחש לכך שהמקום הוא סמל. אסור לדלג על קפיצה למוסד קולינרי כל כך ותיק.
הגעתי באזור אחת אחר הצהריים. היה, כצפוי, הומה אדם. סוללת עובדים תקתקה את התור במהירות סבירה. לא מדהימה, אבל יעילה דיה כדי שלא אמתין יותר מדי. הזמנתי מנה בפיתה (42 שקל) ויצאתי לספסל שבחוץ. למרות החום הקופח של הקיץ, משהו קרא לי לאכול את השווארמה דווקא ברחוב, ואין זאת כדי להעיד על דבר מה פגום במקום עצמו - זה פשוט מה שקרה.
בהיותה מוסד ותיק שנכתבו עליו הרבה מאוד ביקורות, חיוביות ושליליות, של לקוחות, את השווארמייה של ג'מיל צריך לבחון דרך שלוש נקודות מבט - הטעם, השירות והנדיבות. נתחיל בטעם - הוא סביר. השווארמה מתובלת, יש שיטענו שיותר מדי, אבל אני חסיד של טעמים חזקים והיא בסך הכול הייתה טובה ביחס להודו, כשהפיתה טרייה ויציבה והבשר משתלב בה היטב. הרגשתי ששמו לי קצת יותר מדי צ'יפס על חשבון בשר, והצ'יפס לא מדהים.
כעת אנו מגיעים לשירות והכמות, שני אספקטים מאוד בולטים בתלונות הגולשים בגוגל. חלקם טענו ליחס מחפיר ומתנשא של העובדים. אני לא הרגשתי את זה בשום שלב - הם היו יעילים, אדיבים ושירותיים. לא זיהיתי גם טרוניות של נוכחים אחרים, התור היה סבלני וחביב ובסך הכול החוויה הייתה מאוד חיובית מהבחינה הזאת.
באשר לכמות, הוזהרתי מראש מחוסר נדיבות, לא רק בגלל הביקורות שקראתי, אלא גם באופן אישי ממספר מכרים. המילה "קמצנות" עלתה כמעט בכל שיחה. הייתי מוכן לגרוע מכל וגיליתי שיש דברים בגו, אם כי לא ברמה המפלצתית לה ציפיתי. חוויתי בחיי מקומות פחות נדיבים, אבל הרגשתי שבהחלט אפשר לתת יותר. הפיתה לא גדולה, בלשון המעטה, ולא יצאתי בתחושת שובע. התחרטתי על כך שלא לקחתי לאפה, והרי יש הרבה מקומות שנותנים מכל הלב ולא נוטעים בך את תחושת החרטה הזאת.
בשורה התחתונה, במדד כמ"א (כמות, מחיר, איכות) ג'מיל נופל למיקום בינוני מאוד. 42 שקלים הם לא סכום מוגזם לפיתה בימינו (היי, איציק הגדול), ועדיין - אם תתנו לי לבחור בין מנה במחיר הזה לבין פיתה ב-48 שקל שתייצר בי תחושת שובע, אין לי ספק שהייתי הולך על האופציה השנייה, למרות העלות המוגזמת.
יצאתי מג'מיל בתחושה מאוד מעורבת. האם מדובר בשווארמיה שראויה לסופרלטיבים שקיבלה לאורך השנים? הקהל נותן אמון וג'מיל מפוצץ בשעות השיא כך ששמה הולך לפניה, אבל לא הרגשתי את הקליימקס המטורף ששמור למקומות מיתולוגיים באמת, לא מבחינת הטעם והאיכות ולא מבחינת הגודל. אם אתם חובבי שווארמה הודו שנקלעו להרצליה, לא הייתי פוסל גיחה לשם. מצד שני, אני בהחלט מתקשה להמליץ בחום.
מפגש השרון ג'מיל, סוקולוב 20, הרצליה