הקורונה גבתה לא מעט קורבנות כלכליים. חנויות נסגרו, עסקים פשטו רגל. גם היום, יותר משנה לאחר שהמשק חזר לפעילות סדירה מלאה, יש כאלה שעדיין משלמים את המחיר. לפעמים זה ממש צובט בלב, במיוחד אם יש לך חיבור סנטימנטלי למקום ולפתע הוא לא קיים עוד.
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
הידיעה על סגירתה של שווארמה במבינו בשלהי 2020 הייתה כואבת. אמנם, הפעם האחרונה שנכחתי בה הייתה שנה או שנתיים לפני כן, אבל במבינו תמיד הייתה עבורי סמל. היא ישבה בצד אחד של רחוב יפו, כשמעבר לכביש כל השווארמיות המובילות בעיר - האחים, חאזן ומוגרבי. אופוזיציה גאה ולוחמת. לפני כל משחק כדורגל, במהלך כל טיול או אחרי ניחום אבלים (מה לעשות? לא כל נסיבות הביקור בחיפה משמחות) במבינו הייתה העצירה.
לפני שנה נפל דבר - במבינו קמה לתחייה ברחוב הבנקים, כחצי ק"מ מהמיקום המקורי. מאז, לא הפסקתי לפנטז. בביקור מוקדם יותר השנה בחיפה סבבתי שלוש שווארמיות, אבל לבי היה בבמבינו ואנוכי בסבאח. חיכיתי לרגע שבו אפקוד שוב את המקום.
הרגע הנכון הגיע בשבת האחרונה. מכבי חיפה - בית"ר ירושלים, עימות אש באצטדיון הכי אש. אין בארץ חוויית כדורגל שדומה בכלל למשחק בסמי עופר, עם הראות, האווירה ובדרך כלל גם הכדורגל. אבל אתם יודעים, הבה לא נעמיד פנים, לא בטוח שההתלהבות מכדורגל (משחר ההיסטוריה האישית שלי) הייתה גדולה כל כך בלי האוכל שלפני. אחרי הכול, יסכים כל אוהד, החוויה הקולינרית היא חלק בלתי נפרד מהאירוע.
בהתרגשות מרובה חלפתי על פני קודש הקודשים של רחוב יפו. הצצה קלה לחאזן והאחים הבהירה לי שעסקי השווארמיות בעיר בשבת מלבלבים גם בלי משחק בקרבת מקום. נזכרתי באצטדיון הישן הסמוך בקרית אליעזר ובחוויית הכדורגל הישנה והשונה שהייתה שם, במשחקי אחר הצהריים, בחיפוש אחר חנייה בסמטאות הצפופות וכמובן, בשווארמיה שכבר יותר משנתיים נפקדת משם. אחרי כמה מאות מטרים זה הגיע - פנייה קלה לרחוב הבנקים, ושלט אדום מתגלה במלוא תפארתו.
צניעות היא לא מילה גסה, או לפחות היא לא חייבת להיות, ובמבינו החדש משדר צניעות - החנות קטנה ונקייה, בר הסלטים מצומצם, גם הגלגל לא מזכיר כהוא זה בגודלו את הגלגלים המפוארים של במבינו הישן או של מתחריו, אבל לזכותם ייאמר שהמחיר בהתאם - 36 שקל לפיתה, זול מאוד על הסקאלה של השווארמיות בישראל בכלל וחיפה בפרט. כמות הסועדים לא גדולה מדי, אבל בהחלט מכובדת ביחס לגודל המקום.
אז צניעות היא לא בהכרח מילה גסה, אבל יש אלמנט אחד שהופך אותה לבעייתית: איכות הבשר. צניעות מעולם לא אפיינה את במבינו בהקשר הזה. זו ממש לא השווארמה שאני זוכר, עם הצנוברים, הבשר החרוך במידה הנכונה, התיבול המדויק והטעם המשובח. זה חיקוי חיוור ממתכון שונה לחלוטין, דל בתבלינים ובעיקר שומני יתר על המידה, כאילו מרחו את הגלגל כולו במרגרינה. הפיתה עצמה, אגב, טעימה מאוד, אבל לא זו המנה לה פיללתי.
האכזבה הייתה עצומה. זו הרי לא סתם שווארמה, זו שווארמה מיתולוגית שהייתה אמורה לקום מחדש וירדה מנכסיה. כמו סדרת טלוויזיה אייקונית שכוכביה התאספו כעבור עשרים שנה כדי להעלות אותה שוב כשהם מבוגרים ומותשים יותר, כך הייתה התחושה גם לגבי במבינו. הניסיון להעלות על נס את אחד המוסדות הוותיקים והטובים בעיר נחל כישלון כבד.
אז כמ"א יצא?
כאמור, יש דברים טובים בבמבינו - הניקיון, המחיר ואיכות הפיתה בהחלט מזמינים - אבל יש גם לא מעט אלמנטים פחות טובים, כאלה שמורידים את החוויה משמעותית. הגודל פחות מפריע במקרה הזה לעומת הטעם התפל והחיוור. במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות מ-1 עד 10), שווארמה במבינו מקבלת את הציון 5. לא רק שיש טובות ממנה בחיפה, יש כמה וכמה טובות ממנה גם בתל אביב ובראשון לציון.
לא נהניתי, ואני חושב שמה שכאב לי במיוחד היה ניפוץ המיתוס. לפחות המשחק היה טוב.
במבינו, הבנקים 2, חיפה