סוף השבוע עם השריפות, הכבאיות והסופר-טנקר החסר היה עצוב במיוחד. זו הייתה תזכורת נוספת לכך שאולי אנחנו לא ממש ראויים לשמוח בימים האלה. מצב הרוח הלאומי, שבשנתיים האחרונות הוא גם כך בטטה, הפך לבטטה על סטרואידים.
לכל הטורים של רוזי הטועם
אבל עם ישראל, כמו עם ישראל, שוכח מהר. השבת הנוכחית כבר הייתה שונה בתכלית - רכבים על הכביש, המוני מטיילים בערוצי הנחל. אפילו אצלנו, בטטות ביומיום, הספונטניות הכתה ויצאנו לנו לשאוף קצת ירוק. ראינו שקיעה באזור השרון (שקיעה! באזור השרון!). אחר כך אומרים שהרומנטיקה נעלמה.
כמובן שהדבר היחיד שעבר בראשם של השמנמנים שאנחנו הוא מה נאכל, שהרי כל מחשבה רומנטית דינה להסתיים בצלחת עסיסית. ככה זה, לא משנה כמה תותי עץ תנסה לאתר בטבע ועל כמה מפלים קטנים תצביע, בסוף תחשוב על בשר נוטף שומן בחיק האורבני.
תהינו מה מתאים לנו ואז נזכרתי בהמלצה שנתן לי חבר על מקום בשם "לואיז בר" בשדרות יהודית. מרכז תל אביב, במוצאי שבת, אחרי טיול - אין לעג גדול יותר מזה למושג "אהבת הטבע", אבל מה לעשות, גם לרעייתי ולי יש טבע, והוא מחורבן דיו כדי לחתור לעיוות הזה. אז חזרנו הביתה, התארגנו ונסענו.
היה לנו לא מעט מזל ליפול על חניה קרובה, בערך 50 מטר מהיעד. פסענו וגילינו פינה חמודה בסגנון פריזאי. לא בכדי קוראים למקום בשם הצרפתי המתקתק "לואיז". הבנו מיד את הקטע - בר זה לא, גם לא בית קפה ולא מזללה. זה אף לא אחד מהם ובעצם שילוב של כולם. עוד לפני שהתיישבנו התאהבנו בקונספט ובאווירה.
המלצרית שלנו, שמאוחר יותר למדנו ששמה שרי (כמו העגבניה, לא כמו המגישה המיתולוגית מערוץ 1 עם התלתלים הנצחיים), הגיעה לשולחן. כמו שרי ההיא עם הדם החם מהסבנטיז - שימו לב שאני חזק בדימויים היום - גם היא המחישה לנו שזה הרגע לאהוב. עם גישה ישירה ולא מתחנפת אבל כן אוהדת, הכימיה שלה איתנו הייתה מושלמת. זה לא מובן מאליו עם מלצרים, שלעיתים לוקים בנחמדות מעושה ושקופה, מה שקוראים בשכונה "עובד/ת בשביל הטיפ".
כך או אחרת, גם בסיועה לקחנו את הברוסקטה בייקון טלה (39 שקל), שתי ברוסקטות עם ממרח ברביקיו, עגבניה ובייקון צרוב, וכדורי פירה ומוצרלה (33 שקל), ארבעה כדורים נימוחים של גבינה משולבת בתפוחי אדמה. כמתנגד קולני למונח בייקון טלה, הופתעתי לגלות כמה טעימה הברוסקטה הזאת וכמה הבייקון טלה מזכיר בייקון אמיתי. היא לא גדולה, המנה, בהחלט לא, אבל כיפית ברמות. וכן, גם לכדורי הפירה לא היה חסר.
המשכנו לעיקריות. אני הזמנתי את מנת הדגל של המקום - ספייס בורגר עם נתח אונטריב ומיקס צ'יפס וטבעות בצל (76 שקלים). הייחוד של המנה, שאפשר להזמין גם עם קציצה רגילה, טמון בכך שלאחר שהבשר מוכן צורבים את הלחמניה בטוסטר ומגישים אותה סגורה. גימיק נחמד, אבל לא נחוץ בעיניי. הבשר היה טעים, אך לא מצאתי שום ייחוד בתצורה הזאת. זה היה בסדר, לא יותר. קחו את הלחמניה הקלאסית.
אשתי הזמינה לאחר התלבטות את כריך הרוסטביף (65 שקל). הוא לא גדול במיוחד, אבל נראה עשיר. הבעיה - שתי פרוסות הבשר די התחבאו בתוך הלחמניה ובין הרטבים. היחס פשוט לא מספיק טוב. עדיין, זה לא סנדוויץ' רע, אבל מי שאוהב בשר עלול למצוא את עצמו מאוכזב.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) מתחשב גם במיקום. הרי אין דינה של ארוחה כזאת בתל אביב כדין ארוחה זהה בראשון לציון, בירושלים או בבאר שבע. שיערנו שבמיקום כל כך מרכזי נשלם מחירים גבוהים והופתענו לדעת שהסכומים פה למנות רציונליים לחלוטין.
מבחינת האיכות, מדובר בטופ של הטופ - המרכיבים טריים והרגשנו שלא חוסכים עלינו. עם זאת, עלי לומר בכנות שאם הראשונות העיפו אותנו, העיקריות הורידו אותנו קצת לקרקע. הן לא היו רעות, אבל לא יכולנו לומר שנפלנו מהכיסא. ובכל זאת, בשקלול האווירה הנעימה בחברת אנשים שרק רוצים לשכוח משריפות ומדאגות ולשקוע באוכל מענג, נתנו 8 על האוכל, עוד חצי נקודה על האווירה ועל שרי המקצוענית - 8.5 הוא הציון הסופי של לואיז.
אנשים עם דגלים עברו לידינו. במרחק 300 מטר מאיתנו, אולי פחות, הסתיימה זה עתה הפגנה למען החטופים, עוד סטירה שמחזירה אותך למציאות שבה אנו חיים. הרגשנו אשמים על כך שבזמן שאנחנו נהנים, סובאים ושבעים, יש אנשים שמסתפקים בחצי פיתה במנהרה חשוכה וטחובה. את המציאות הזאת, של שגרה ודאגה, נסחוב על כתפינו עד שהאחרון שבהם יחזור. לפחות אחד כבר חזר.
לואיז, שדרות יהודית 11, תל אביב, 03-6440636