ידיעה קטנה שעלתה במדורי הספורט לפני מספר שבועות סיקרה את מותו של אברהם מלצמן. הזיקה הישירה של מלצמן לספורט היא היותו כדורגלן מכבי תל אביב בשנות ה-60, אבל ברמה המהותית הערך שלו לעולם הספורט בכלל, ולמועדון מכבי תל אביב בכדורגל ובכדורסל בפרט, הגיע אחרי הפרישה.
ב-1984 הקים מלצמן את מסעדת 206 ברחוב דיזנגוף 206 בתל אביב. המקום הפך לאתר עלייה לרגל בעיקר עבור ספורטאי המועדונים אחרי זכיות בתארים, אם כי קידם בברכה גם קבוצות אחרות.
לכל הטורים של רוזי הטועם
שלוש שנים מאוחר יותר, הוקם סניף נוסף של 206 בצומת הרחובות סנה ובני אפרים, הידוע יותר בכינוי "צומת הפיל", על שם המסעדה המיתולוגית שפעלה בו עד 2012. בשנות ה-90 נסגרה המסעדה המקורית בדיזנגוף והוא הפך לסניף הדגל. המהות אותה מהות - מסיבות סיום למנצחות בצהוב - אבל בימי שגרה הקהל מורכב ממקומיים מבוססים.
לא זכיתי מעולם להיות ב-206 בדיזנגוף, ובצומת הפיל ביקרתי פעם אחת, לפני המון שנים. זכרתי אווירה מעט לחוצה וחנוקה, ירידה במדרגות למעין מרתף שאת קירותיו מעטרות תמונות מחגיגות ספורטיביות שונות. הדימוי שזכור לי בראש הוא מנגל בלב שער 11 ביד אליהו. זה נראה לי בערך אותו הדבר. פטירתו של הבעלים עוררה בי את הצורך לקפוץ לשם שוב.
בניגוד לציפייה, הנסיעה לצפון החדש של תל אביב בשעת ערב של יום רביעי לא הייתה רצופה בפקקים והגעתי חיש-קל. שלט מזמין, "206", חיכה בחוץ, מכוון אותי למרתף המפורסם. הירידה במדרגות הייתה, כצפוי, מלווה בתמונות משלל זכיות צהובות, בעיקר של קבוצת הכדורסל. כשהגעתי למטה נכונה לי הפתעה מסוימת - רחבה מוארת ומזמינה ועיטורים במקום תמונות על הקירות. הרבה יותר כיף, הרבה יותר מזמין.
תהיתי אם להתיישב על הבר ולעשות טייק-אוויי או לתפוס שולחן. מכיוון שממש בא לי מרק שעועית, ולדעתי מרק לא שורד תנועה, התיישבתי. חיש-קל הגיע אלי מלצר. מאוחר יותר סיפר לי שקוראים לו מואנס. אפילו למלצרים שם יש שמות של שחקנים ממכבי תל אביב.
מואנס זה הוא אולי המלצר הכי מקצועי שנתקלתי בו מימיי, ואני לא ציני, רמת שירות של טורקיה - איש חביב, מהיר, מתקתק בכל ניקוד שתרצו. המזלג ייפול מהשולחן? עוד לפני שנגע ברצפה יגיע לך אחד חדש. שירות פירסט קלאס של מלצר ותיק ומקצועי.
הזמנתי, כאמור, מרק שעועית (44 שקל), ולקחתי גם מנת בשר שכללה שיפוד כבד ושיפוד קבב עם תוספת של אורז עם שעועית ותפוח אדמה מדורה (78 שקל). יגידו לכם שקשה לפספס עם מרק שעועית, אבל לא מזמן אכלתי אחד שהיה בינוני ביותר. המרק הזה היה מוצלח מאוד, עושה את העבודה. הכבד היה צלוי, חרוך במידה הנכונה, הקבב היה פחות טוב והרגיש כאילו נעשה כלאחר יד ובלי נשמה - רך מדי, מעט חסר טעם. זהו דפוס חוזר במקומות כאלה - קשה, כנראה, לעשות קבב מוצלח. הפיתות (ובקרוב תגלו איזו משמעות יש להן בסקירה הזאת) היו סבירות. לא ענניות, אבל טריות.
אז כמ"א יצא?
לקחתי לאשתי טייק-אוויי, אבל בניגוד לנהוג במדור אייצר אליו מיני-סקירה נפרדת, משום שההבדל בין חוויית המסעדה למשלוח הוא של שמיים וארץ. אז במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10), בשהייה במקום 206 מקבלת ציון גבוה. הכמות גדולה והמחירים תחרותיים, בטח ובטח כשמדובר במיקום שדי דורש, על הנייר, מחירים יקרים יותר. השירות האדיר של מואנס מוסיף לשקלול, ולמרות הקבב הבינוני אני נותן לו 8.5.
וכאן מגיע "אבל" גדול. גדול? עצום.
אשתי בחרה במשלוח של פתיחים - חומוס בשר (52 שקל), פלאפל (שישה כדורים, 19 שקל), קובה (15 שקל) וסלט ערבי (49 שקל). אז ככה:
הפלאפל - טעים, טוב, מחיר מוצדק.
הקובה - טעימה מאוד, קטנה מדי ל-15 שקל.
הסלט - טוב וטרי. בפרפראזה לווינסנט וגה ב"ספרות זולה" - אני לא יודע אם שווה 49 שקל, אבל זה טוב.
חומוס - טעמנו יותר טובים בחיינו. לא מדהים ואפילו למטה מכך, הבשר טעים אבל צמיגי.
אלא שזה לא הסיפור פה.
המשלוח, תחזיקו חזק, הגיע בלי פיתות. יש בו מנת חומוס, כן? חשבנו שזו טעות. למחרת זוגתי התקשרה. "כן, אנחנו מחייבים על פיתות", אמרו לה. אוקיי, או יותר נכון לא קיי, אבל למה לא לציין את זה באף מקום, שאלה. זה אכן לא מצוין בתפריט. התשובה הגסה - "לא נתחיל להגיד לכל לקוח שאנחנו מחייבים על פיתות" - הפתיעה אותה.
יש פה שני פאולים רציניים - החיוב על הפיתות וחוסר הציון לכך. השחצנות העבירה מישהו שם על דעתו. פשוט אל תזמינו מהמקום הזה. לא מגיע לו.
אז כמ"א יצא 2?
אפס עגול. זה הציון לטייק-אוויי. למחירים ולאיכות אין משמעות. עכשיו תעשו את החשבון שלכם, אם אתם מסתפקים ב-8.5 של הישיבה במקום או ביחס המזלזל והלא ראוי שתקבלו במשלוח.
בשורה התחתונה, מעולם לא נתקלתי בניגוד גדול כל כך בין שני סוגי שירות, אבל זה כנראה המצב וכל שנותר לקוות הוא שזה יתוקן.
206 בשרים, משה סנה 54, תל אביב