נסענו לזכרון יעקב, להופעה במלון אלמא. שמחנו לגלות שבמרחק חמש דקות מאלמא החלה לפעול לאחרונה מסעדה איטלקית חדשה, יכול להיות נעים לזלול קצת איטלקי טוב לפני הופעה של יוני רכטר. אז הזמנו שולחן במנואלה, שנפתחה לאחר חבירה בין השף נדב שרז, שבישל בעבר במסעדת קוצ'ינה בזכרון, למסעדנים אלה יריץ וגלעד אלוני - בעלי מנואלה.
כמה יפה במדרחוב המייסדים של זכרון יעקב, ממעט המקומות בישראל שמצליחים לשדר אופי, חן ואסתטיקה, בצירוף ערך מוסף משמעותי של היסטוריה. החלל הפנימי במנואלה מוארך, צר יחסית ומורכב משלושה תתי חללים. החלק המעניין באמת שם הוא החלל החיצוני הצופה למדרחוב, בנוי אבן ומלא במטפסים ירוקים ופרחים. מן קסם לא אורבאני נדיר שכזה.
ישבנו בפנים, המזגן לא הפליא וקבוצת סועדים לא קטנה ולא שקטה הגיעה לשבת לידנו. ביקשנו לעבור והציעו לנו שולחן בחוץ. עברנו. החצר יפה ורבת אווירה כאמור. השמש כבר שקעה, הלחות לא בדיוק, הצוות הצעיר נראה חביב ומזמין. הרגשנו שהולך להיות כיף.
התפריט במנואלה החדשה הוא מה שנקרא איטלקי גנרי - ללא דגשי אזוריות כאלו או אחרים וגם ללא יומרה ליצירתיות. מאידך, כל הפסטות כולן הן מתוצרת בית ותנור הפיצות עובד ללא הפסקה. רוב המנות נסובות סביב מגזר הפחמימות, עם מעט מאד אופציות חלבון וגם די מעט ראשונות. בעצם, סקציית הראשונות הקטנה קצת מזכירה במימדיה ובהיעדר המאמץ בהקשרה את הנעשה בגזרה זו במסעדת סטייקים.
פתחנו עם פנצנלה (56 שקלים), קרפצ'יו בקר (46 שקלים) ופוקצ'ה (24 שקלים) - אם גנרי, אז עד הסוף. בפנצנלה היו עגבניות משני סוגים, צנוניות, בצל סגול, מוצרלה, בזיליקום, צלפים, שמן זית וחומץ. היא הייתה לא גדולה מידי אבל גם לא קטנה; לא טעימה מידי אבל גם לא רעה. מן 'ככה היא באמצע' שכזאת. הירקות, התיבול ויד הטבח הזכירו יותר סלט בית קפה מסלט מסעדה.
הקרפצ'יו היה יותר ורוד-אפרפר ופחות אדום, וגם בטעמו בלטה אפרפרות. התיבול - שמן זית, בלסמי ואגסים, בצירוף טוויל פרמזן, היה דווקא פחות חמצמץ-מתקתק דורסני משאנחנו רגילים למצוא במסעדות כאן. הטוויל אפילו היה טוב אבל הבשר עצמו, כאמור, לא ממש. הפוקצ'ה דווקא עשתה את זה, עם בצק מוצלח וטוב באמת. חבל ששלושת המטבלים שהוגשו לצידה עוררו תחושה של משהו מחופף.
המשכנו עם שתי פסטות - ניוקי שרימפס (84 שקלים) ופפרדלה ברוטב עגבניות (47 שקלים) ופעמיים חלבון: 300 גרם ביסטקה א לה רוקולה (128 שקלים) וסקלופיני סלמון (86 שקלים). המנות שיקפו יותר מידי זיג זג . מנת הפפרדלה הייתה עשויה היטב. האטריות, מתוצרת בית, היו איכותיות והרוטב - בסיסי אבל עמוק דיו וראוי, היה מהנחמדים. מנת הניוקי, לעומת זאת, לא פגעה. הניוקי עצמם היו רחוקים מלהתקרב לרף האיכויות הראוי. הם היו נוקשים מידי ולא עשירים דיים. הרוטב, על בסיס שמנת ויין לבן, היה בנאלי לחלוטין, נטול כל יסוד עומק מוסף לשמנת. השרימפס היו מזן בלק טייגר המופשר לאחר הקפאה, לא טופלו נכון וקרנו, לפיכך, צמיגיות. סתם מנה.
הסלמון לא הגיע כפילה אלא כאסקלופים דקים יותר, בשל חיתוך לרוחב. הם נצרבו היטב, שמרו על עסיס וקיבלו חיות ונעימות מקרם לימון, לצד סלט עלים עם פרחי צלפים חביב. מכיוון שכאמור לא באמת אחיד כאן, הבשר ביאס. הסבירו לנו שעושים אותו בסו-ויד (בישול בואקום) ולאחר מכן בצריבה והבטיחו שהוא מגיע מידיום. בפועל הוא היה אפור מאד ונוקשה - מידיום וול וצפונה משם, בואך וול דאן. פרט לכך, איכויות הגלם שלו לא הרקיעו. המלצר עימו דיברנו, שלא היה זה שלקח את ההזמנה בתחילת הארוחה, הסביר שהיינו צריכים לדעת שזו רמת העשייה של הבשר כאן, מידיום-וול. הסברנו לו שזה לא מה שהבטיחו לנו ואילו ידענו לא היינו מזמינים את המנה. אני לא חסיד של החזרת מנות אבל ברור שמישהו במנואלה צריך לעשות עבודה - הן בסוגיית הדרכת המלצרים והן על איכות הבשר. החזרנו את הסטייק והזמנו במקומו פיצה מרגריטה (52 שקלים) שהייתה טעימה ממש. הבצק, הטופינג, דרגת האפייה, התיבול - הכול עבד היטב.
הטירמיסו (42 שקלים) שהזמנו הגיע בכוס, היה סתמי לגמרי וכמו הסלט הזכיר יותר אוכל של בית קפה מאוכל של מסעדה.
הרבה יותר מידי ככה וככה ניכרו, אם כן, בארוחתנו. שני הבצקים האפויים - פוקצ'ה ופיצה, ייצגו את החלק הטוב. פסטה אחת הייתה נחמדת ושנייה בעייתית; הסלמון היה חביב והבשר בעייתי (בלשון המעטה ועידון). גם הקרפצ'יו, הפנצנלה והטירמיסו לא באמת פגעו. הרבה יותר פעמים של 'לא' ופחות 'כן'. כברת דרך משמעותית עומדת עדיין לפיכך לפני השף שרז בטרם תהפוך מנואלה לאיטלקיה הגנרית שהיא רוצה להיות. בינתיים, כנראה שרק הפיצות מהוות בחירה בטוחה. השאר בבחינת הימור.
אז לא באמת הצלחנו ליהנות מהארוחה. ההופעה של יוני רכטר, למי שתהה, הייתה מושלמת.
מנואלה, המייסדים 41, זכרון יעקב, 04-6290249
