פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סרט אימה

      צילום: יח"צ, יהונתן בן חיים

      החלל של מסעדת תל יצחק נעים לישיבה, ואלו בערך המילים הטובות האחרונות שתשמעו מאבי אפרתי על הארוחה שלו שם, אותה הוא מכתיר כאחת מתחתיות החבית היותר קיצוניות הזכורות לו ממסעדות בשנים האחרונות

      הפריפריה הישראלית מלאה במסעדות שנהנות ממונופול במרחב הגיאוגרפי בו הן פועלות - מונופול שמאפשר להן לכבות מוניטורים ולהתנהל כאוות נפשן, מחמת היעדר תחרות. רשימת המקומות הפועלים על בסיס הלוגיקה המפוקפקת הזו היא ארוכה, לרוב הם מצליחים וזה בטח לא קורה כי טעים שם. זו גם הייתה תחושתי לגבי ממסעדת תל יצחק כשנפתחה בשעתו, בכניסה לקיבוץ תל יצחק בצפון השרון, ולכן ויתרתי על כתיבת ביקורת על המקום עם פתיחתו. שינויים שחלו לאחרונה במסעדה, כולל שף חדש ושפית בייקרי חדשה, העלו סברה שאולי תל יצחק שווה בדיקה, יצאנו לשם בשבוע שעבר עם אופטימיות זהירה, מקווים לטוב.


      האיגרת לעיתונות מתארת את תל יצחק כמי שנמצאת 'במיקום הכי פסטורלי בשרון...בתוך בוסתן מלא עצים'... למען הדיוק נציין שהתחושה בחניה, בטרם נכנסים למסעדה, רחוקה מלהיות כזו המאפיינת קאנטרי סייד מלבב. תל יצחק צמודה לתחנת דלק גדולה ולבניין ענק עליו מתנוסס שלט של 'דה מרקר'. הקולות שעלו ממנו בערב בו הגענו היו של המוני ציפורים, במאסה מבהילה משהו, בעיקר למי שצפה פעם בחייו בסרט האימה של היצ'קוק "ציפורים".

      פנים המסעדה משנה את התחושה. החללים - פנימי כחיצוני, מושקעים מאד. החצר מזמינה והחלל הפנימי מעוצב למשעי כבראסרי מודרני, לא בדיוק כפרי אמנם, אבל כזה שנעים בהחלט לשבת בו. חבל שבנקודה זו נגמרות המילים הטובות שאפשר לכתוב על המקום. כל מה שקרה מהרגע בו התיישבנו והרגשנו שנחמד כאן, סחב לאחת מתחתיות החבית היותר קיצוניות הזכורות לנו ממסעדות בשנים האחרונות.

      תל יצחק (יח"צ , אנטולי מיכאלו)
      סביצ'ה דג ים, טעות ידועה מראש (צילום: אנטולי מיכאלו)

      לשף החדש של תל יצחק קוראים אייל ג'משי. ברזומה שלו, בין היתר, קדנציית סו שף בכתית של מאיר אדוני. זה לא ייחוס רע. בענף המסעדנות מסתובבים כמה אנשי מקצוע שהיו בעבר סו שפים בכתית. כולם למדו די הרבה מאדוני, על דרך החיוב והשלילה כאחת. דרך החיוב במפגש עם אדוני ברורה, לאיש יש המון מה לתת. אל יקל ראשכם גם בלמידה על דרך השלילה. ללוות איש כה כישרוני כיד ימינו ולצפות במאסת היכולת המרשימה שלו מתבזבזת על ריבוי רכיבים כה פראי, עד כי מרוב עצים לא רואים את היער הקולינרי - זו למידה משמעותית מאין כמותה. ככה לומדים היטב כמה חשוב להתמקד.


      עיינו בתפריט. שום דבר יצירתי או כזה שמנסה לצאת משבלונת המסעדה לכל המשפחה בצפון השרון. לא נורא, חשבנו לעצמנו, בסופו של דבר זוהי מסעדה לכל המשפחה בצפון השרון, כזו שבאים אליה גם לבורגר, שניצל או פיצה. גם אנחנו הגענו בפורמט משפחתי.


      למקצה הפתיחה הזמנו סביצ'ה דג ים (56 שקלים), סלט סלקים (54 שקלים) וסלט שוק (54 שקלים) ולהמשך טליאטלה מוסר ים (72 שקלים), שניצל (69 שקלים), סטייק אנטריקוט (145 שקלים) ופיצה מרגריטה (56 שקלים).


      הגיעו הראשונות. בסלט השוק היו כל הירקות המוכרים (מלפפון, צנונית, שרי, בצל סגול) עם פטרוזיליה, גבינת המאירי וזעתר. הם היו עייפים וממש לא רעננים וכייפיים. סלט הסלקים - סלקים, שאלוט, תאנים, אגוזי מלך, עלי רוקט וגבינת המאירי, על קרם תפוח שרוף, היה זוועתון. ערב רב של רכיבים מגובבים המייצגים יחדיו ניסיון לספק עושר אבל ממחישים הלכה למעשה את הביטוי 'תפסת מרובה, לא תפסת', או בהתנסחות בת זמננו: too much information. יותר מסלט, זה היה גיבוב סר טעם. יכול להיות שג'משי לא הסיק את המסקנות הנכונות מהקדנציה אצל אדוני? רק שלהבדיל, אצל האחרון, אף פעם, גם כשמנות לא עבדו, זה לא היה בלתי טעים. הסלט של ג'משי היה איום ונורא.


      כשטעמתי ממנת הסביצ'ה הבנתי שלא היינו צריכים להזמין אותה. דג נא עם קרם פרש וקרם תירס בחמאה זה הכי רחוק ממה שדג נא צריך באמת לקבל. גם הכי עקום, מבחינת חשיבה מקצועית. בדיוק כמו ספייסי מיונז וגבינה בסושי, זה שילוב שמעיד על טעם רע, שגם בוצע גרוע. הדג העדין נבלע, מן הסתם, בתוספים הדומיננטיים והעשירים מידי. מנה עם בעיית קונספט ברורה. ומאחר שלא היינו ערניים בהזמנה והלכנו עליה בכל זאת - מגיע לנו.


      חיכינו לא מעט בשלב זה של הארוחה, ולפתע הגיעה המלצרית עם הפיצה, שכללה הרבה מידי אזורים חרוכים, שחורים ממש. קראנו לאחראית והסברנו שקצת שרוף לנו מידי. היא התפלאה על הטרוניה אבל הסכימה להחליף.


      לא מעט זמן חלף, העיקריות האחרות עדיין לא הגיעו. הפיצה החדשה דווקא כן. גם הפעם היו בה אזורים שחורים מעל לסביר, אם כי פחות מבסיבוב הקודם. הסועדת שהזמינה את הפיצה מתבאסת שהיא צריכה לאכול לפני כולם. ממשיכים לחכות. כלום. דקות נוספות חולפות, איש לא ניגש להסביר, לבאר או סתם להתנצל. אנחנו קוראים לאחראית. מסתבר שהיא דווקא ערה היטב לעיכוב, לא נראית מתרגשת במיוחד וגם לא חושבת שיש סיבה להתנצל. 'נשלח לכם קינוח עלינו'.


      עיכובים במטבח הם לא דבר שאמור לקרות. לפעמים עניינים יוצאים משליטה וזה בכל זאת קורה. הטיפול המקצועי בסועד המתוסכל בשלב הזה עובר לצוות השירות - אחראי/ת המשמרת או מנהל/ת ה'פלור'. הייתי במספיק מצבים כאלו במסעדות מהן יצאתי בסופו של דבר מחייך, כי היה מי שידע להחזיק את הסיטואציה. זה לא קרה כאן. הקינוח שהגיע על חשבון הבית, בנוסף לזה שהזמנו ועליו שילמנו, היה מחווה מיותרת. הסועד הסביר, שלא ער לדינמיקות המטבח, צוות השירות וכן הלאה, יוצא מאירוע כזה מבואס, לא משאיר שקל למלצרים, לא חוזר למסעדה וגם מעלה פוסט נזעם בפייסבוק.

      הפיצה התקררה לגמרי עד שהגיעו שאר העיקריות. בזמן שקצת לעסנו ממנה גילינו פיצה רעה, עם טופינג שבבסיסו רוטב עגבניות דל, שסובל מטעם לוואי לא נעים ונוכחות מינורית מידי לגבינה. גילינו גם שמישהו החליט לפזר לנו, לצד עלי הבזיליקום שעל הפיצה, גם עלי נענע...

      תל יצחק (יח"צ , אנטולי מיכאלו)
      פיצה ביאנקה, ככה לא נראתה הפיצה שלנו (צילום: אנטולי מיכאלו)

      סוף סוף הגיעו שאר המנות. השניצל, נדיב במינוניו, התגלה כיבש מידי, וחף מעסיסיות. מנת הטליאטלה הייתה כה גרועה עד כי נראה שעדיף אילו לא נולדה כלל. היו בה נתחי מוסר ים מאודה ברוטב שמנת-חמאה-יין לבן-שום, עם עגבניות שרי, באקצ'וי ותרד טורקי. מרקם טעמיה היה מהאיומים הזכורים לי בכלל ממסעדה זמן רב מאד. הדג היה נוקשה, הרוטב כבד, לא מגובש, ללא זיקה לטעמי ים ותוספי הירוק-עגבניות היו מוטלים בתוכו מעולפים, שלא לומר מתים. מעטות הפעמים שאני חוגר את אגרופן הדימויים המטאפורי בהקשרי אוכל. המנה הזו הייתה פשוט איומה. היא חשפה את מבושי המטבח המתחדש בתל יצחק במלוא ערוותם. הסטייק, באופן מפתיע למדי, דווקא היה סבבה. בשר טוב באמת, שנצרב לדרגת מידיום רייר כפי שביקשנו, והגיע עם שני תפוחי אדמה שלא היו רכים דיים ומח עצמות שגם הוא סבל מייבוש יתר. זה לא הפריע לנו ליהנות מהבשר, צדיק אחד ויחידי בסדום הקולינרית של תל יצחק.


      הזמנו קינוח ליצ'ו מנגו (45 שקלים). תל יצחק הניחו לנו לשלם עליו ושלחו אחד נוסף - אמריקן צ'יז קייק. על הקינוח שהזמנו חויבנו. אם מסעדה רוצה לצ'פר כדי לחפות על מצב מתסכל בו העמידה את הסועד, הפתרון הסביר יותר הוא לא לחייב אותו על קינוח שהזמין. אם שולחן הזמין שני קינוחים, אפשר לזכות על אחד מהם. לשלוח קינוח נוסף, אותו לא באמת תכנן הסועד להזמין, ולחייב על הקינוח שהזמין - זה לא באמת לצ'פר.


      על הקינוחים חתומה שפית הבייקרי החדשה של המקום - טולי יקותיאל. צר לי, אבל הם יישרו קו עם האוכל. בקינוח הליצ'ו מנגו היו שתי אצבעות שוקולד מנגו חמצמצות על קראנץ' קורנפלקס עם סורבה שוקולד וסורבה מנגו. הסורבטים היו טובים. האצבעות לא ממש. השוקולד לא היה עשיר, חסר היה בו עומק טעמים והמנגו נכח בדומיננטיות רבה מידי, בלא איזון. במקום להיות רמיזה עדינה, חמצמצה ונעימה, הוא נתן בחמוץ. אומר רק שאת מנת האמריקן צ'יז קייק טעמנו, לא סיימנו וגם לא רצינו לקחת הביתה.


      באתר האינטרנט שלה, מציגה את עצמה תל יצחק כמסעדת שף. לא רק שהיא איננה מסעדת שף, עם רמת אוכל ושירות כזו מדובר בכלל במפעל - אתר הסעדה לכל דבר ועניין, שחלק מהמנות בו גולשות לעיתים לרמה של בישול מוסדי. אבל למה להתרגש מקטנות כמו איכות האוכל והשירות ומטרוניות של מבקר ערל לב. המונופול של תל יצחק בגזרת אבן יהודה בואך מחלף דרור ומושבי האזור, מוחלט. זה אומר שאין להם סיבה להתנהל אחרת. הקהל שבוי וימשיך להיות כזה. מהארוחות היותר מבאסות הזכורות לי זה זמן רב.

      תל יצחק, בכניסה לקיבוץ תל יצחק, 09-7411110

      תל יצחק (יח"צ , יהונתן בן חיים)