הרחבה הגדולה שמתווכת בין הרחוב העירוני לגריל הרוחש של "רוברטה'ס בורגר" היא, בו-זמנית, עדות עגומה למה שהיה פה ממש לא מזמן, תקווה גדולה למה שיכול לשוב אלינו אוטוטו, ובעיקר סמל עכשווי לכל מה שהקורונה הואילה להותיר בחיינו כעת. אבני המדרכה שלה עדיין לא השתלבו סופית לכדי גל-עד, נכון, אבל הן כבר רועדות, מאיימות לקבור תחתן את כל החוויות החיוניות והשמחות שמוליד מפגש חברתי מבוסס המבורגר. מה שמחזיק אותן במקומן, לעת עתה, הוא אנשים, ואנשים בלבד.
צד אחד של אותה רחבה עמוס בריהוט שתוכנן, עוצב ונקנה עבור מטרה אחת פשוטה - לשרת בחיוך סועדים רעבים. יש שם משטחי בר ארוכים וגבוהים לצד שולחנות קונבנציונליים יותר, אך "הסידור" הנוכחי שלהם לא מבדיל בין חבורות גדולות מהבינתחומי הסמוך ובין משפחות שבאו לסגור ארוחת ערב עם הילדים. הכול נערם, קשור וממתין.
סגירת החורף - עוד השקעה יקרה שנפלה קורבן למניפולציות קורונאיות - עטופה חלונות כהים, ודלת הכניסה הראשית מבלבלת מעט את הבאים. חלקם דופקים עליה, חלקם מציצים דרכה, מנסים לפענח קוד כניסה ראוי. התשובה, כרגיל בימים האלה, מורכבת ומשתנה ללא הפסק. אבל יש תשובה, ומשם אפשר להתחיל לבנות משהו.
"כמו כל מסעדה ועסק, ישבנו במוצ"ש ההוא וחיכינו להכרזות ולגזירות כשאנחנו מרפרשים את הטלפון כל כמה שניות", מספרים עידו פיינר ורז אלמוג, "היו כמה ימים מאוד קשים לפני כן. העבודה ירדה, אבל טסנו על הרוח של פורים, ועד קצה החג צלחנו את זה איכשהו בשלום, אבל אז הודיעו שסוגרים הכול".
השניים קבעו להיפגש ו"לעשות חושבים" בבסיס האם שלהם - מסעדת "רוברטה וינצ'י" בפרדס חנה. "המחשבה הייתה שבאים לעשות קיפול וניקיונות, אבל הצוות בא ברוח קרב. הרוח שלהם הייתה ש'לא יכולים לסגור לנו את המסעדה'. זה היה פשוט מדהים. כולם. לא היה דיון. אם הייתה לנו איזושהי התחלה של מחשבה, היא נגמרה. בלתי אפשרי להגיד 'לא' לדבר כזה".
וכך, מובלים בשמחה על ידי צוות שלא רוצה להיכנע, ניסתה המסעדה להיאבק במציאות הנגיפית ולהקים מערך משלוחים יש מאין, שמשרת את תושבי היישוב ומרחיק עד קיסריה וזכרון יעקב. "חילקנו פליירים בכל האזור ושנינו הפכנו לשליחים. השקענו, פרסמנו, בנינו מהר אתר, אבל בסוף דרוש המון זמן להטמיע משלוחים, וזה עניין קשה מאוד תפעולית ומנטלית - לעשות הכנות אבל לא באמת לעשות הכנות, לקנות דברים כל יום בסופר במקום להביא ספקים ועוד ועוד ועוד. אז רצנו כמה שיכלנו על האנרגיות של הצוות. נתנו לזה שבועיים, ובסוף מרץ כיבינו את האור. כולם נתנו הכול, אבל זה לא עבד וסגרנו".
50 קילומטר דרומה משם, כופפו אותן משקולות בדיוק את "רוברטה'ס בורגר" ההרצליינית, האחות הקטנה והבורגרית של "וינצ'י". כופפו אך לא שברו. עדיין. "פה עבדנו בסדר גמור בימים הראשונים, אבל מהרגע שהתחלנו למעשה לעבוד על משולחים בלבד, פשוט קרסנו כלכלית", סיפרו השניים, "הנתח של החברות החיצוניות אכזרי. 'וולט' חברה גאונית עם אנשים מדהימים ורעיון מצוין, אבל נראה לנו שגם התוכנית העסקית שלה עצמה לא בנויה על דבר כזה. בתקופה הזאת, כשהנתח שלהם נלקח למעשה מ-100% של הפעילות בעסק (כי אין הכנסות מסועדים או מטייק-אווי), זה פשוט בלתי נסבל".
וכך, למעשה, הופכת אותה עמלת תיווך - כשליש ממחיר העסקה כולה - למשהו שהופך את המציאות המסעדתית הנוכחית לביזארית, בואכה טראגית. "למעשה עבדנו פה חודש שלם רק בשביל לשלם ל'וולט' עמלות ולהפסיד כסף", הסבירו, "עבדנו הרבה, הזענו, אבל אי אפשר שלא להפסיד. פשוט אי אפשר לחתוך את העוגה אחרת. אם היינו מורידים את השאלטר, היינו מפסידים פחות. סימן קריאה"
שאלת האינסטינקט הסקרנית - אז למה בעצם לפתוח? - ברורה, והתשובות המסעדניות עליה נעות בתקופה האחרונה מרצון "להישאר בתודעה", עוברות ב"לתת שירות ללקוחות המסורים" ומסתיימות ב"לא להשתגע בבית" ולהימנע מהתנעה מחדש של עסק שנאלץ לסגור דלתות. אלמוג ופיינר נגעו בכל אלה והבליטו תשובה נוספת. "יש חשיבות מאוד גדולה להישאר פתוחים, לשלם לספקים, לתת להם אורך רוח. בסוף אנחנו והם ביחד. אנחנו לא יודעים לקיים מסעדה בלעדיהם, והוא לא יכול לעבוד בלעדינו. יש לנו אחריות. כשאנחנו קונים כרגע מספק, אנחנו מרגישים מחויבות. אתמול ניהלנו שיחה של 40 דקות בבוקר עם ספק שנותן לנו עכשיו שירות ג-ר-ו-ע, חרא של מוצר וחרא של שירות, כי הוא בקריסה, ואנחנו הופכים עולמות ברמה הערכית והחברית לעזור. הערכנו מאוד את המוצר שלו בעבר, ואנחנו רוצים לקבל את המוצר שלו בעתיד. עד אז, יש לנו מחויבות כלפיו, במיוחד כשקשה".
"רוברטה'ס בורגר" חפרה את דרכה על שרידי גלידריה ישנה, וצצה במרכז העיר לפני כשמונה חודשים לאחר שהקימה לעצמה תשתיות יקרות ומעט חריגות, "ומטבח שלא ראיתי ב-20 שנות קריירה", כהגדרת פיינר. התוצאה הצדיקה את עצמה. "מהרגע שפתחנו עבדנו", שיחזר אלמוג, "אנחנו מאוד אוהבים את המיקום. הרחוב הראשי של העיר, סוקולוב, הוא בלוק אחד מפה, ואנחנו על הציר המרכזי באזור. הרצליה עדיין חיה כמו פעם, 'הולכים לעשות סידורים בעיר', וזה מורגש".
אותה קהילתיות, שכונה במובנה הנוסטלגי והחיובי, חייבת עכשיו לעבוד לשני הכיוונים. "התחלנו להתגלגל עם משלוחים, ופתאום הבנו שאנחנו מפסידים כבר סכומים פסיכיים, ואנחנו מפרפרים", הסבירו השניים, "עובדים - ועובדים טוב, הוספנו עובד ועוד עובד, ואנחנו מפסידים טונות של כסף. אנחנו הבעלים של העסק, ותופסים פה משמרות. הוצאנו עובדים לחל"ת ומהר מאוד החזרנו אותם. בשלב מסוים הבנו שאין ברירה, שחייבים לעשות מהלך, והקמנו אתר משלנו, כדי שהמשלוחים יהיו שלנו. זה היה אמיתי, עוד הוצאה מאוד-מאוד גדולה, בתקופה שאנחנו מפסידים הרבה מאוד כסף, וכשהעסק השני שלנו סגור".
האתר הוקם, ואיתו גם מערך משלוחים ייעודי, "פרויקט של הלייף", כהגדרתם. ועכשיו? עכשיו הקרב האמיתי. "אנחנו חייבים להחזיר את 'וולט' למימדים הטבעיים שלה", הסבירו, "התחלנו איתה בפתיחה כי חשבנו שלא נצליח לעשות משלוחים, אבל כן רצינו לתת שירות ללקוחות שלנו שכן חייבים את המשלוח. פתחנו את האופציה של 'וולט' בשעות מסוימות בלבד, כשיכולנו. זה היה פחות מ-5% מהמחזור. עכשיו זה 100%, וזה קורע אותנו".
הקרב הזה אינו לוחמני או לעומתי, מתריס או מתגרה. "אנחנו מקווים שהלקוחות יבינו, בלי יותר מדי הסברים והצקות מאיתנו, שזה מאוד תומך וקהילתי להזמין דרך האתר שלנו", הסבירו אלמוג ופיינר, "אנחנו תמיד מנסים להיות חיוביים. לא תשמע מאיתנו מילה רעה על 'וולט', עסק מדהים וסטראטאפ מבריק, אבל בשביל להציל את העסק שלנו, צריך להזמין דרכנו, אחרת משלב מסוים זה פשוט לא יתאפשר. זה המבחן".
הצלחה רגעית במבחן המדובר, אגב נרשמה פה ושם בימים האחרונים - "כמה רגעים מאוד כיפיים", כהגדרתם - כשאופציית 'וולט' נסגרה לזמן קצר והמקום הצליח לעבוד על בסיס משלוחיו-הוא, אך דווקא תיאור ה"כיף" הזה מסחרר את הראש והמחשבה נשלחת לנקודות הקיצון שכפתה הקורונה. "השאלה היא כמה נזיע וכמה קשה תהיה הדרך, אבל אין ברירה, זה חייב לקרות", חתמו.
"המבורגר הדגל" של המקום מתנוסס לגובה תשע קומות - איולי עשבי תיבול, חסה, שניצל גבינה, טלה פריך, ביצת עין וריבת בצל, בנוסף כמובן לקציצה עצמה ולקומות הקרקע והפנטהאוז הפחמימתיות. מדובר במבנה קלורי מרהיב ויציב כאחד, חולם גבוה ונלעס נמוך. אי אפשר להסתכל עליו בלי לחשוב על תפריט הקיץ המתוכנן של "רוברטה וינצ'י" ועל הצוות הצעיר והלוחמני שלה, על הספקים-האחים של "רוברטה'ס" ועל רחבת הכניסה הריקה שלה, שממתינה שוב להמראת הרחובות. "היינו יושבים בבית ומתים אם לא היינו עובדים. לא היינו מסוגלים לשכב במיטה ולהתבכיין", הדגישו השניים, "שם סגרנו רק אחרי שנלחמנו עד הסוף ונתנו כל מה שאפשר, ופה אנחנו מתחילים מאבק אחר. אין כזאת אופציה לא להילחם".