מאסטר-קלאסית

"לפני אחרון מעל כולם, האחרון מדלג שניים!"

אני לא יודע אם כיתת קליעת צמות החלה הזאת תוזמנה טוב כל כך מבעוד מועד, או שהייתי עד לסיטואציה יומיומית ושגרתית לחלוטין, אבל מבט אחד חצי-ימינה, והעיניים המוארות של אסטלה עוזרות לי לנחש. אין כאן בימוי, גם לא שואו-אוף. אם כבר, רק בייק-אוף, ומהסוג שלא מצטלם לריאליטי, אלא רק למציאות.

"זה לא הלפני אחרון! שימו לב, אתם צריכים לרשום את זה בראש"

יש קצת מתח באוויר, אבל בריא, נון-שלאנטי כמעט. תחשבו עליכם, נגיד כעורכי דין צעירים, מתרגלים מול המראה את טיעוני הפתיחה בדיון הבכורה שלכם מחר בבית המשפט, רק כדי לראות את אסתר חיות מציצה מעבר לכתף, ונותנת טיפים שהם ברזל.

"מהממת. מהממת. מהממת"

זאת כבר לא אסתר חיות, זאת אסטלה, ואני קצת מתקשה בשלב הזה להכריע אם היא מדברת על התלמידה הקולעת, או על החלה הקלועה. בואו נלך על גם וגם.

אסטלה מושקוביץ-בלפר - בואו נקצר תהליכים ונחתוך בשמות, ממילא אין במדינה הזאת יותר מדי אנשים שמצליחים להחזיק שם אחד ולשמור על פאסון - בכלל לא רצתה את זה. כלומר, רצתה, אבל לא ככה.

היא התחילה ב-2003 בחדר "קטן-קטן-קטן" בגבעת שמואל, מתנה-נדבה לכמה חודשים ממכר שעשה לה טובה. "היה אז משבר כלכלי ענקי ולי לא היה בכלל כסף להתחיל. הוא אמר לי לבוא כי 'זה עומד ריק' וממילא לא היה לו אף אחד", שיחזרה, "זה התחיל חבל על הזמן".

הכיתה הייתה קטנה, פיזית ודמוגרפית - 50 מטרים ושמונה תלמידים בלבד, מספר הבסיס המקסימלי שאליו הגיעה כשהשאילה את הביטוי "מאסטר קלאס" מלימודי הפסנתר שלה והצמידה אותו לשיעורי הקונדיטוריה - והאזהרות היו מבהילות. "כל מי שהתייעצתי איתו לפני הפתיחה הציע שאולי 'לא' וביקש ממני לשמור על עצמי. אחרים שאלו למה אני חושבת שאצליח. עניתי שאני לא יודעת, ושאני גם לא יודעת שאצליח".

18 שנים אחרי מעטפות הכסף הראשונות שנשלחו אליה ("הגיעו תשלומים עוד לפני שהייתה כיתה"), היא עדיין לא יודעת, אבל כבר יכולה לנחש.

הכיתה ההיא חומשה, והפכה לקורס קונדיטוריה רב-תחומי שחולש כיום על שני בניינים סמוכים בדרום תל אביב, עם משרד ושיעורים מקבילים ומחזורי בוקר וערב והרבה סגל יעיל ונמרץ, ועוזרת אדמיניסטרטיבית ומנהלת תפעול ואסיסטנט, "שדואגים שהדבר הזה יתקיים", כהגדרתה.

"אני מתגעגעת, זה היה מתוק נורא", נזכרה בשיחה עם וואלה! אוכל, "אני לא מאמינה בללמד 20-24 איש. לא האמנתי אז וגם לא רציתי". מה היא כן רצתה? "רומנטי", היא צוחקת, "גם אני נפלתי בחלומות האלה. רציתי קטן, מאסטר קלאס, עם קלאס, ולא בום, לא כיתה א' ישראלית של 35 תלמידים, אלא משהו שמאפשר לך לגשת לכל תלמיד וללמד אותו ולתקן אותו ולהראות לו".

וכך - לא שמונה אבל גם לא עשרים - היא עדיין ניגשת ומלמדת ומתקנת ומראה. פעמיים בשבוע לפחות, פלוס תקן של "מורה מחליפה" בכל פעם שצריך, פלוס חמש דקות שלמות ליד כל תלמיד כשצריך להראות איך מזלפים. חמש דקות אחד על אחד עם אסטלה. הראש ישר חוזר למראה ולאסתר חיות, ואני באמת לא יודע איך אפשר לזלף ככה.

"הבטחת הבחירות" המקורית של אסטלה הייתה עבודה לכל בוגר. היא פירסמה אותה ללא תכנית מעשית, אך עם תחושה (מוצדקת בדיעבד ומוצדקת כנראה גם מבעוד מועד) שניתן יהיה לקיים. "ידעתי שהשוק משווע לכוח אדם", סיפרה, "השוק רצה, ולא היה". המצב היום, לטענתה, דומה, אם כי נטול הבטחות לנרשמים, "אבל מי שרוצה לעבוד, אני נותנת לו עבודה".

כך או כך, מכפלות השיעורים והבוגרים ו-17 השנים שעברו מותירות במחשבון התיאורטי שלי שורה תחתונה מהממת. "למעשה, פירנסת לבד אלפי משפחות ישראליות, לא?", אני שואל.

"נכון", היא מחייכת, "אני ממש גאה בזה".

עליית "הקינוח המושלם" בקשת 12, שם היא מככבת לצד קרין גורן, מיקי שמו וישראל אהרוני, מובילה אותנו בטבעיות לתהיות אינסטגרם (אין לה, אבל יש לבית הספר) ולמתח בין ויזואליה וטעם, שמודגש מאוד בריאליטי הקינוחים.

אסטלה מודעת לכל זה, אבל "מאוד מאמינה בקונספט", כהגדרתה. "בגדול, האינסטגרם זה לא משהו שמדבר אליי, אבל אם זה כרטיס כניסה ואחר כך טועמים, זה כבר משהו אחר".

משם, השיחה נעה - בטבעיות, כאילו מישהו פיזר קוביות סוכר על השביל - לכל שאלות הקינוחים שרציתם לשאול. מה היא מזמינה במסעדה, למשל (מכורה לקרם ברולה, מחזקת במילפיי, לא מסרבת לברד פודינג), והאם (לא) מאפשרים לה (לא) בכלל לקום (לא ולא) בלי קולקציית מתוקים על השולחן (ברור שלא), כמה קינוחים היא מכינה בבית (תלוי ברמת ההפתעה מהאורחים) ואיך עומדים בציפיות שלהם (טוב ששאלת, קח מתכון)?

"אני מהפראיירים שתמיד מזמינים קינוח. תמיד. זה מאוד-מאוד מעניין אותי, וחסר לי משהו קטן מתוק בסוף. אבל הדגש הוא על קטן, כדי לא לתת למוח להתנתק בגלל שהפה לועס הרבה זמן את אותו דבר, ובגלל זה ברוב המקרים אני רק טועמת, ומקווה שזה לא פוגע באף אחד כשהרוב נשאר על הצלחת", תיארה, "אני פשוט מאוד אוהבת לראות את אותן הצגות, בבימויים שונים".

בחיי היומיום, הסבירה, היא "לא שופטת אבל עדיין קונדיטורית", הגדרה שבונה סיטואציות-קיצון מעצם טבעה. "כשהתארחתי בפריז אצל המשפחה, גיסי היה המום כי התיישבתי אצלו בבית עם 12 מנות שהבאתי מאחת הקונדיטוריות המפורסמות בעיר, והתחלתי לטעום ולסנן ולהגיד מה לשמור לי לאחר כך ומה הולך מבחינתי ישר לפח"

ימי הצילום הארוכים של "הקינוח המושלם" הוציאו אותה מהבית בשש בבוקר, החזירו אותה אחרי חצות, והותירו בה במקביל לא מעט אופטימיות. "הייתה עלייה ברמה. הרגשתי את זה. אנשים למדו, בבתי ספר אבל גם באינטרנט ובבית. למדו וטעמו. רואים את זה גם מחוץ לתכנית".

על הסט, לעומת זאת, המחמאות עברו בצורה מדודה יותר, מאזנות בין המקצועיות הבלתי מתפשרת ובין התדמית הקשוחה שטופחה על ידי הפרסונה הטלוויזונית שלה. "אני מעבירה ביקורת כי יש לי מה להגיד, אבל לא בצורה חריפה", הסבירה, "הרבה פעמים אני משתדלת להיות עדינה. תופסת את עצמי ואומרת שלא צריך להעליב את הבן אדם, הוא בכל זאת למד כמה דברים. עם זאת, להגיד על הכול 'זה נפלא' כי זה מתוק זה לא מספיק, אז אם יש לי משהו להגיד, אני אומרת".

לדבריה, "התכנית הרחיבה את הגדרת הקינוח. לא נפלתי מצלחות שצולחתו יפה, אבל כן מאנשים יצירתיים שהרחיבו ופיסלו וגרמו לי לחשוב על אומנות ואפילו על תכשיטנות בלי לשכוח שזה צריך להיות טעים. היו לפחות 6-7 קינוחים שאמרתי 'וואוו! למה לא חשבתי על זה?' ממש ככה".

חלק מהמתמודדים, באופן טבעי, הורכבו מאלפי בוגריה לאורך השנים. "אני ממש מרגישה אמא גאה. בכולם. כמעט עד דמעות. היו כאלה שהפתיעו בצורה מדהימה, שזכרתי שלא הוציאו הגה בשיעורים ופתאום הגיעו והדהימו. ואז אני אומרת - כל זה גם אני עשיתי? האם זה חלק ממני? אני מקווה שכן".

אני מפטפט איתה מעט על מתכוני טיקטוק ולהיטים ויראליים אחרים, טריקים וקיצורי דרך ומתוקים ששוברים את הרשת, אבל היא - בצדק כמובן - דורשת הבהרות לפני ההפגזה. "יש טריק כזה, למשל, שלוקחים שמנת ויוצקים לתוכה שוקולד לבן ומוזגים הכול על פירות אדומים קפואים. זה נורא טעים, וזה גם עובד, אבל יש טריקים שלא עובדים".

האורחים שלה, היא יודעת, מצפים בבירור לקינוח, אבל מה קורה כשתופסים אותה לא מוכנה? "כן, יש דברים מהירים. לפעמים אני פשוט לוקחת פיצוחים ושמה אותם בתוך קרמל מתוק-מלוח. זה לא קינוח? זה אחלה קינוח. אני גם תמיד מחזיקה בבית מרציפן. טבילה קטנה בשוקולד, והופ, יש לך קינוח. יש לי ריבות מדהימות בבית, אבל ריבה!".

אני מדמיין אותה נכנסת הביתה בסוף יום של קינוחים מושלמים, יותר או פחות, ופורשת כפית אחת וחמש צנצנות ריבה (ריבה!) על הדלפק במטבח. אני מדמיין אותה מכינה קרמל מתוק-מלוח לפיצוחים על בסיס אותו מתכון שרץ איתה מגבעת שמואל, ואינו דורש שיפצורים או שדרוגים. אני מדמיין גם מרציפן, ושוקולד, וטבילה קטנה ואת אותו הופ. מי אמר שאין קינוח מושלם?