גשם זלעפות יורד על שוק הכרמל בתל אביב. רטוב כל כך עד שמים כמעט יוצאים מהתמונה ומרטיבים את אצבעות הידיים שאוחזות בה. חמישה אנשים בלבד צועדים באומץ בשדרה המרכזית המפורסמת. חמישה אנשים, אבל רק ארבע מטריות, עדות לזוג המשתרך מאחור עם גירסה פרטית רומנטית יחסית של ריקוד הגשם. בשלב המשקעים הזה, עם זאת, אפשר כבר לזרוק את המטריות בצד ולקבל את הטיפות בזרועות פתוחות. אף אחד לא ייצא מכאן יבש, ואני מדבר כמובן גם על דמעות.
השנה היא אלף תשע מאות שישים ומשהו, והשוק נראה דומה להיום רק אם אתם בוחרים להתמקד בשדרה ובבסטות החובקות אותה, ומתעלמים לחלוטין מהתהליך שהוא עבר בעשרות השנים האחרונות. הצבעים הם שחור ולבן, אבל לא צריך הרבה בשביל לדמיין כמה גוונים מחכים לקונים על מדפי העץ הפתוחים.
לא תהיה שם "הפיתה החדשה שמטריפה את תל אביב", אבל כן יהיה פלאפל. בפיתה לא פחות טובה, כנראה. לא יהיה קוקטייל מקסיקני ולא שייק טבעי, אבל כן כוס לימונדה שנשענת על תמיכתו של בלוק קרח יומי. קובי מהבוריקה ובשארה מההמבורגר עוד לא התמקמו, אבל שתיים מדמויות האוכל המשפיעות ביותר בישראל כן.
חיים כהן מביט בתמונה ומניח אותה בזריזות בצד. הזכרונות לא זקוקים אצלו, כך אני מרגיש, לחיזוק ויזואלי. "הייתי קטן, בן ארבע, חמש או שש. לסבא שלי הייתה בסטה ממש באמצע השוק, ואמא שלי הייתה הולכת לעזור במכירה. היא הייתה לוקחת אותי והיו מושבים אותי על הבסטה", שיחזר, "ממול, בתוך אחת הסמטאות שנכנסות לשוק, היה הפלאפל של עוזרי, ובצמוד אליו מישהו מכר לימונדה, עם תרכיז ובלוק גדול של קרח. היום הוא השתדרג, הוא עושה כבר מיצים טבעיים".
קומבינציית הסטריט-פוד הזאת - פלאפל ולימונדה - מחזיקה בשוק, לפחות בגירסה מסוימת שלה, עד היום, אבל משהו בכל זאת השתנה שם. "החיים של הכרמל היו מאוד תוססים. לא הייתה בסטה שלא שרו בה שיר או צעקו, הכריזו על הסחורה. זה קצת חסר לי בשווקים של היום", הודה, "הם נהיו מאוד שקטים, מאוד מפונפנים. אני מסתובב בכרמל והוא יפהפה, אבל אולי בכל זאת חסרה איזו צעקה פה ושם. לאט-לאט זה הולך ונעלם לצערי".
העולם הדועך הזה היה גם בסיס משותף לשיחה הראשונה שערך כהן עם זכי שלום, אז נער צעיר שעבד בבסטה "כל בו חצי חינם" והיום בעלי הרשת המצליחה, שחברה לשף בקמפיין חדש.
"הכריחו אותו לבוא להגיד שלום כי אני לא בטוח שהוא בעולם הזה של פרזנטורים", צחק כהן באנדר-סטייטמנט שמתאר די במדויק את התנהלותו התקשורתית של שלום לאורך השנים, "ישבנו קצת והעלינו זכרונות מהשוק, וזה היה מאוד מרגש. הוא פטריוט ואוהב את הארץ, והנוסטלגיה משכיחה ממך את הדברים הרעים ומציפה רק את הטובים, זה כיף. ישבנו, נזכרנו באנשים ששנינו מכירים - אני בתור ילד והוא בתור נער - ונוצרו קירבה ואיזשהו חיבור אישי למרות שמעולם לא נפגשנו, על בסיס הסיפור הזה ששנינו מתגעגעים אליו".
החיבור הזה, שהתבסס באופן טבעי גם על מאפייני האישיות המוכרים של כהן ("חיים זה חיים", אומרת אורית שלום-בג, בתו של זכי, במשפט שהוא בו-זמנית גם עמום וגם מובן לחלוטין לכל ישראלי), הדגיש גם את החשיבות שמקנים השניים לתוצרת החקלאית המקומית. "בעולם קפיטליסטי של שוק פתוח אי אפשר להשוות תוצרת חקלאית לחולצה, למרות שגם שוק הטקסטיל פה די מת", הסביר כהן, "למעשה, אי אפשר להשוות את זה לשום דבר, כי חקלאות מקומית היא קודם כל הביטחון של המדינה, והגאווה הלאומית שלה".
לדבריו, "כשהייתי קטן, תפוז JAFFA היה מקור לגאווה עבורינו, וזה נעלם. כבר לא מדברים על JAFFA. זה הלך ונכחד. הכחידו את התפוזים. חקלאות מקומית זה אינטרס של המדינה, בביטחון אבל גם בתרבות. זה סופר-חשוב והמדינה צריכה לעשות מאמצים גדולים כדי שהחקלאים האלה יישארו בארץ, ולא יהפכו את האדמות שלהם לנדל"ן. הכי קל שהמדינה הזאת תהיה נדל"ן והייטק. ומה יהיה? בסיפור המפורסם על מידאס כל מה שהוא נגע בו הפך לזהב. זה נגמר במוות ברעב".
כהן לא יודע לומר מה צריכים לכלול פרטי ההבנות בין ישראל לחקלאיה, אך יודע בוודאות מה הקווים המנחים שלהן, לרבות פשרה דו-צדדית. "החקלאות הולכת ונכחדת, ואני לא בטוח שעגבניות מטורקיה יהיו זולות יותר. בצרפת, למשל, המדינה נותנת יורו וחצי לחקלאי על הסחורה שלו גם אם היא לא נמכרת. אז בסדר, זה שוק פתוח ועולם חדש שאי אפשר לעצור אותו, והחקלאים צריכים להיפגש באמצע, אבל האינטרס של המדינה זה לשמור על החקלאות".
החקלאים מדברים איתך?
"כן"
והפוליטיקאים מדברים איתך?
"כן"
ושני הצדדים מקשיבים לך?
"תראה, פוליטיקאים לצערי עושים גם החלטות פוליטיות כמובן. זה טבעי. ההיטל על העובדים הזרים למשל היה החלטה פוליטית. זה שירת פוליטיקאים מול קהל הבוחרים שלהם. יכול להיות שברמת יוקר המחייה, כשהכול עולה-עולה-עולה, מישהו אמר עכשיו 'בואו נפתח את השוק וזה יוריד את המחירים'. יכול מאוד להיות גם שזה התבסס על איזושהי מחשבה כלכלית שהיא נכונה על הנייר, כמו מתמטיקה. אבל יש מעבר לזה, והמעבר לזה, בעיני, יותר חשוב מהמתמטיקה.
"אני חושב שכל פוליטיקאי, כל אדם, שבא לעשות החלטה שמשפיעה ככה על הגורל שלנו, צריך לחשוב רק על טובת מדינת ישראל. הבוחרים שלו זה אחר כך".
המאבק הזה אינו תחום בעמודי המוספים הכלכליים ובדיווחים על המחאה, אלא זולג באופן הטבעי והברור ביותר שיש לצלחות של כהן ושל עמיתיו במסעדות. "בסוף הכול זה ערכים ופשרות ולהיפגש איפשהו באמצע", הסביר, "העולם של פעם השתנה, וחומרי הגלם מפעם נעלמים, והתהליך הזה יוצר אצלי תמיד דילמה - לעשות מטבח מאז, מהבית שלי ושלנו, או ללכת על צלחת אקלקטית כזאת, מאוד אינסטגרמית ומאוד יפה אבל גם כזו שלפעמים אתה אפילו לא מבין מה יש עליה?".
הוא מתאר מצב של "מין הפוך על הפוך כזה", שהוביל אותו, "בגלל שאני לא עושה כאלה צלחות", למעמד מיוחד מכיוון שגם הדור הצעיר לא מכיר אוכל מפעם כמעט. "מבחינתו זה בכלל חדש. במסע הדורות של האוכל, צריך לחבר בין הישן או החדש, אי אפשר להגיד רק ישן או רק חדש. זה חייב להתחבר בשביל להיות רלבנטי. אני צריך להקשיב לדור החדש, להבין מה הם רוצים, אבל להביא גם את הערכים לתוך האוכל. במובן מסוים, גם החקלאים צריכים לעשות את זה ולהכיר בעובדה - במקביל למאמץ הממשלתי כמובן - שהעולם משתנה כל הזמן סביבנו".
אני שואל אם הוא לא חושש לקחת שוב את הפוזיציה החזיתית שלו, ולהיות פנים של מאבק, והוא משיב בכנות כי "כבן אדם שרגיל להיות מאוד אהוב על ידי הקהל ברחוב, מכל המגדרים והפוליטיקות וזה, אני מדבר את האמת שלי. אני לא מפחד להגיד אותה ואני אומר אותה בלי להתלהם. אני תמיד מכבד את הצד השני, תמיד מקשיב, כי אני חושב שאמת היא לא מוחלטת, אין רק אמת אחת. לכל צד יש את האמת שלו בנושאים כאלה".
לדבריו, "עדיין, בסוף, בשביל לחבר את הדבר צריך להיות שלם עם עצמך. כשיצאתי להילחם למען המסעדות, ראיתי מול העיניים את טובת המסעדות ואת העובדה שזאת גם טובת מדינת ישראל. זאת תיירות שמגיעה לפה בגללן, זה ייצוא ושיווק של קולינריה ישראלית. אמרתי פעם שהחזון שלי הוא שישראל תהיה כמו פריז, שיבואו אליה מכל העולם לאכול. מה שקורה בתחום הזה הוא לא רעש. זה לא סתם שיש שפים שלנו שמקבלים כוכבי מישלן בחו"ל. בשביל שזה יקרה, המדינה צריכה לתת לנו לעבוד. אנחנו לא גנבים. אני לא מפחד, וכשיש משהו לטובת המדינה אני אומר את האמת שלי. יש לזה מחיר, ואני יכול להכיל את המחיר הזה".
הכנות הזאת, בצירוף המעמד הבלתי מעורער שלו בציבוריות הישראלית, היא גם זו שחיברה את אנשי "חצי חינם" לכהן, במהלך שנולד באופן הטבעי ביותר שיש.
"זה היה כאילו אנחנו מכירים אותו כבר שנים, חיבור שהוא כל כך טוב וכל כך נכון", תיארה שלום-בג, סמנכ"לית שיווק וסחר של הרשת, אך למעשה "עושה כל מה שצריך לעשות פה", כהגדרתה, "חיפשנו עממיות שתשקף אותנו, והוא מביא משהו מאוד ישראלי, באופי ובאוכל".
היא תיארה כיצד אביה, אותו נער משוק הכרמל, "לא יושב במשרד ולא מנהל בשלט רחוק", ואפילו ממשיך להיכנס כשצריך לקצבייה בסניפים, "שם כובע ושם חלוק ושם כפפות ועושה משמרת", והדברים הללו מתיישבים היטב עם תחושותיו של כהן לאחר הקורונה. "קרו הרבה דברים שאת רובם צריך לבחון בפרספקטיבה נכונה של זמן. אני אפילו לא יודע אם הם טובים או לא", הסביר.
"הרבה צעירים, למשל, שבילו בים וקיבלו חל"ת והשלימו עבודות בשחור, וואלה, לא בא להם יותר לעבוד. קשה", תיאר כהן את הסיטואציה המורכבת של שוק העבודה-אוכל במהלך המגיפה, "אני בא מדור שאמרו לי 'תעבוד קשה - תגיע'. תגיע לדירה, תגיע למשהו. הם נמצאים בסיטואציה שגם אם הם יעבדו נורא קשה, איך הם יגיעו לדירה היום?".
הוא תהה אם "הם מראש אולי מוותרים על איזשהו מאבק שנראה להם בלתי אפשרי", אבל התעקש בסופו של דבר על העקרון שעליו גדל - "אתה בחור צעיר, לא תבוא לעבוד?".
כך או כך, "ובלי קשר לדירה, אני חונכתי שלא מתבטלים בבית. אתה קם בבוקר, לך לעבוד, לא משנה במה. בן אדם צריך שיהיה לו למה לקום בבוקר. עכשיו, ברשימה של הסיבות 'למה לקום בבוקר' לא היה לי ים. לא היה. להם יש. "הם קמים ב-11:00. קצת ים וקצת וויד, וכל תל אביב עם עננה של גראס רפואי", תיאר וחיבר לעולמות ההייטק והנדל"ן המפנקים, ולאותה חקלאות קורסת.
"בסוף, בלי שום עבודת כפיים, נהיה כמו במערכון של הגשש, ונביא את האמבטיה עד האינסטלטור", צחק במרירות-מה, "זה משהו בתרבות שצריך לתת את הדעת עליו".
משקעי הקורונה התרבותיים האלה מאפילים כעת על התחושות החרדתיות הקוקלטיביות של ראשית ימי המגיפה, אך כהן ועשרות שנות המסעדנות שלו יודע להכניס את הרוב לפרופורציות הנכונות. "כן, חששתי, אבל תמיד יש חשש, גם בלי קורונה. כל הזמן. מסעדה זה עסק על הקשקש, אפילו בתקופות טובות. אני אשרוד. אין הרבה מסעדנים ושפים שההכנסה שלהם ורסטילית כמו שלי - טלוויזיה, פרסומת, ייעוץ - ואני גם דור ישן שיודע לשים קצת כסף בצד ליום סגריר. ככה חינכו אותי, אבל מסעדה שלא עובדת ומפסידה יכולה לגרור אותך, אלוהים ישמור".
הוא חילק את זמנו בין אולפני תכניות הבוקר וישיבות מקצועיות, הצליח גם להוציא לפועל כמה יקיצות טבעיות (במונחים שלו זה 6:30 בבוקר, אז אל תתלהבו) בבית, עם המשפחה, וחזר לפעילות כשחש שהעסק זקוק לזה. "עשיתי משלוחים לקראת הסוף מ'יפו תל אביב' לא בשביל ההכנסה, אלא כי הבנתי שאנחנו עומדים להיפתח, והחזרתי אנשים כדי שהפתיחה תהיה מ-50 ל-100 ולא מ-0 ל-100. בדיעבד זה היה חכם. לא היה בזה רווח אבל זה עזר לנו להתחיל לכנס את העובדים, וכשהגענו לפתיחה, היינו על 80-90 אחוזי מוכנות".
החזרה הראשונה בישרה על "אחד החודשים הכי טובים שלנו בכל הזמנים", כהגדרת כהן. "אנשים התפוצצו על המסעדות. אם מישהו חשב שהמסעדות לא משמעותיות, ושאפשר לשים אותן בצד, קיבל הוכחה כמה הן חשובות לקהל, וכמה הן חלק מהחיים שלו", תיאר, והקהל מדהים. 99% ממנו. יש כמה שמתנגדים. שמגיבים בכעס, אבל אני מכיל את זה. בסוף, האירוע הוא לא פשוט, הבידוד, המסיכה, אבל בגדול הקהל מהמם, בא וממושמע ומקבל את זה".
האחוז הבודד, יש להניח, מוקדש בעיקר ללקוח שניפץ את זכוכיות הכניסה החזיתיות של סניף "פילדלפיה" הצמוד למסעדת "דיקסי" של כהן. "לפני איזה שבועיים מישהו שבר לי זכוכית כי לא הכניסו אותו בלי מסיכה. הוא יצא החוצה, לקח כיסא ושבר את הזכוכית. בסדר, מטורלל, אבל הקהל בארץ בא ושמר אמונים. זאת התשובה לכל מי שזילזל".
הימים האלה - "פרומו שלפני החג", במילותיו - מוציאים מכהן תערובת של זכרונות ילדות ("התפקיד שלי כילד היה לעבור שלב-שלב על התריסים, גם במגרעת שלהם, עם מקל וצמר גפן. קיטרתי, אבל בדיעבד אני יודע שאהבתי את זה"), התרגשות של שנה חדשה וגם רגשנות משפחית המבוססת על תפיסת עולם סדורה, ואוכל כמובן.
"יש משהו בלהיכנס לחג ולאווירה הזאת, ואצלנו ארוחות שישי וארוחות חג משפחתיות הן עוגן שאסור לוותר עליו", סיפר ,"כל שישי, אצלנו עם קידוש אבל לא חייב כמובן, וגם ארוחת בוקר של שבת".
אה, בראנץ' כזה?
"בראנץ'! איזה בראנץ'?! הם רק קמים ב-11:00, זה לא שהם קמו מוקדם וחזרו מריצה בפארק"
ארוחת החג שלו תכלול אוכל פרסי "מהמם" של חמותו ומחשבות טבעיות על אותו שינוי דורי שמעסיק אותו כל הזמן. "עכשיו יש ילדים, אז גם יש בקשות. כשהייתי ילד לא שאלו אותי. אכלנו מה שהיה, לא פסטה לבנה ולא כלום. כולם אכלו מאותם סירים. לא שאלו את הילד ולא ביקשו במיוחד ממי שבישל", שיחזר תוך שהוא מדגיש את חשיבות פיתוח "ספר מתכונים" משפחתי מהודק ובהיר. "כל בית צריך לבחור 10-12 מנות משלו ולבשל את אותם דברים, כמה שיותר, אבל שזה יחזור על עצמו. כשאמא שלי דיברה עם השכנות לפני החגים 'מה לבשל' ו'בא לי לגוון', ההיא בא לה וזאת בא לה, ובסוף יש את אותו אוכל. יש בזה משהו חזק, משהו שנצרב בזכרון, האוכל של הבית. ככה צריך. זה הזיכרון הכי חזק שיש לנו, הריח והטעמים של הבית. זה גם מה שאני זוכר".
כהן קורא לזה "מירוץ השליחים של הדורות", העברת מקל קולינרית, אך לא רק. "אני מספר לילדים על אמא שלי ומראה להם תמונות או איזה סרטון אם יש. הם לא זכו לראות אותה, אבל כשאני מביא אוכל, זה נהיה מוחשי, ומחר הילד שלי יכול לבקש ממני לעשות את 'האוכל של סבתא מרים', חמין מקרוני, סופריטו תפוח אדמה או מרק עוף. יש לזה כוח חזק. ברור שאני לא מבשל כמוה - יש אבולוציה, חומרי הגלם השתנו והיד שלי היא לא היד שלה - אבל זה לא משנה, כי ברמת החוויה, כשאתה מביא את סבתא מרים לשולחן, זה משהו מאוד חזק, ממש כמו בסרט 'רטטוי'. אני מתרפק על זה".
אתה רץ עם המקל הזה כבר עשרות שנים. אתה מרגיש שיש לך עוד מסלול לתת?
"בהחלט יש לי מה לתת, גם קדימה, וגם כי המלאכה שלי לא הסתיימה. היא תסתיים כשאני אעצום עיניים. בתרבות הישראלית, אני עדיין חושב שהתפקיד שלי, כמו שאני רואה אותו, זה להפיץ את הטוב, את הערכים, את דרך הארץ שעליה התחנכתי. אם אני מתעד את זה קולינרית, אז כן לשמור עליה שתתפתח, שבסופו של דבר יהיה פה מטבח ישראלי מוחלט, ללא סייגים. זה עניין של זמן. בסוף היד שעושה אוכל, גם אם הוא בא מרחוק, תעשה כאן אוכל ישראלי. זה נהיה במגע, אז כן, יש לי עוד הרבה מה לתת".
לדבריו, "התהליך הוא כנראה אינסופי, ואני לא יודע אם בזמן שלי תהיה איזושהי הכרזה 'רשמית' שיש מטבח ישראלי. אבל כן הצלחנו לייצר פה חיך ישראלי, טעם ישראלי. הוא נוצר מחוסר תרבות קולינרית. דווקא בגללה. אנחנו כישראלים, התרבות שלנו מבוססת על חוצפה. אנחנו יכולים לקחת קלאסיקה שהצרפתים או האיטלקים לא מסוגלים להזיז אותה ימינה או שמאלה, לפרק אותה ולהרכיב אותה איך שאנחנו רוצים. התהליך הזה הוא ארוך, צריך לשמור בו על פרופורציות".
טוב, יש לך עוד זמן
"במרץ אני אהיה בן 62. כבר לא ילד"
אבל 62 צעיר
"כן, תגיד את זה לגוף שלי"
הדיבורים האלה - מורשת ודרך, ערכים ועקרונות - הם השיח היומיומי שכהן מנהל עם עצמו ועם עובדיו. "הדבר הכי חשוב בעיני, ואני יודע את זה גם מהטבחים שלי, זה שכל מנה חדשה שנוצרת עונה על כמה שאלות פשוטות - מה הנושא? מי משרת את מי? למה זה בא עם זה? פעם, באוכל של האמהות שלנו, היה היגיון והייתה אמת. בישלו מתוך מעמד מסוים - כסף שהיה לך או לא - ובמהלך עונה של ממש, וצרכים - תאכל גזר בשביל הראייה וזה בשביל ברזל וזה בשביל לגדול. זה היה כמו חנות תרופות".
לדבריו, "היום יש רק טעים לי לא טעים לי. מישהו שאל אותי אם טעים לי? היה טעים אש, אבל אכלת כי צריך משהו. לא היה אגו של מבשלת או מבשל. היום מחקו את עונות השנה, יש הכול מהכול, וההרכבים לא הגיוניים. לאכול עגבניה בחורף זה לא הגיוני. אין לה שום ערך, והיא לא צריכה להיות בחורף. ליקופן נגד השמש בכלל, ועוזר לך לעור, החומציות שלה אמורה לקרר, אז למה יש עגבניות על הצלחת שלי בחורף? כי יש הכול, וכי אפשר. השפים מבשלים היום מתוך אגו, וגם אני חטאתי בזה. הערבובים לא ברורים ולא נכונים. אז אני שואל מה הנושא ולמה זה עם זה, ומה הקשר".
כהן יודע שהמונולוג הזה הוא אנטי-אינסטגרם ואנטי-סושיאל, וממליץ להיזהר. "שם אתה צריך לפאר כמה שיותר, ולפעמים אתה נתקל במנות ללא קשר. זה כלי חשוב, הוא מפיץ את האוכל וחושף אותך, נותן השראה ומעניק פרסום, אבל צריך לחשוב". וכן, הוא מנהל בעצמו את חשבון האינסטגרם הפרטי שלו. אולי בגלל זה הוא נראה ומרגיש כמו משהו שהוא שלו ("זה חשבון מאוד אישי"), שיכול להיות רק שלו, ולא של אף אחד אחר.
אפשר לדמיין איך ייראה היום סיבוב של כהן ושל שלום בשוק הכרמל, עשרות שנים לאחר שאיישו את דוכניו בצעירותם. יכול להיות שסיבוב כזה אכן יתקיים בקרוב. יש תכנונים ויש דיבורים (ועבור בתו של זכי יש גם צמרמורת בכל פעם שהיא נכנסת לשם), אבל סביר שבשדרה יהיו יותר מחמישה אנשים, ושהתפריט יציע אופציות נוספות מלבד פלאפל ותרכיז לימונדה על בלוק קרח. "זה בסדר, השינוי מבורך, ולא צריך להישען כל החיים על העבר", סיכמה שלום-בג.
בניגוד למה שניתן היה לחשוב, השנתיים האחרונות הותירו את כהן אופטימי מתמיד. "אני בן אדם כזה. לכל מאבק שאני יוצא אליו אני בא ככה, כי בעיני שום דבר לא אבוד. אמרתי לשרת הכלכלה שהיו לנו לאורך השנים כמסעדנים מעט מאוד הצלחות טובות והמון כשלונות, אבל מה זה מפוארים", צחק, "אפשר לתת לנו תעודה ממוסגרת מכל הכשלונות המפוארים האלה".
זה - האופטימיות והניסיון שידע גם כשלונות שאינם למגירה - הוא גם בסיס התקווה שלו. "הכי חשוב זה לשמור על הבריאות, אבל לא פחות חשוב היום זה לראות איך משנים את השיח. השיח אלים, מאוד-מאוד אלים. השיח הפוליטי אלים והשיח העדתי מאוד אלים", תיאר, "המראה שאנחנו רואים מהכנסת מבישה. למנהיגים שלנו יש אחריות לאן להוביל את זה, אבל האחריות היא גם שלנו, כבני אדם, לא משנה מאיזה צד אנחנו באים.
"אנחנו יכולים לשנות ולהפוך הכול. הדור של מייסדי הארץ ייבש פה ביצות ועשה כאן דברים שאף אחד לא האמין. אנחנו יכולים גם. אני מאחל לכולנו לקחת אוויר ולנשום עמוק, רצוי לפני שאנחנו מתפוצצים על מישהו בכעס ובאלימות, כי כל דבר רע שאנחנו עושים פוגע קודם כל בנו. הכותרת היא אף פעם לא אישית, קודם כל המדינה. אנחנו צריכים להשאיר לילדים שלנו מדינה טיפה יותר טובה ממה שקיבלנו, וקיבלנו מההורים מדינה מדהימה. זה המקל שלנו".