שנים שאני קורא בתקשורת האוכל המקומית כתבות על בית הקפה-ביסטרו-מעדניה גרציא של השפית מיכל גרציאני. שנים שנדמה לי כל הזמן שמשהו טוב חומק מרדאר הביקורות במדור זה; בפרט לנוכח העובדה שאיזור קיבוץ העוגן, בו ממוקמת המסעדה, שחון למדי בכל הנוגע למקומות ראויים לאכול בהם. תפריט אוכל חדש שהושק שם לאחרונה הביא אותי להחליט שהגיע הזמן לתקן את העוול.
הגענו בערב קיץ לא עמוס במיוחד באמצע השבוע. החלל הלא קטן, עתיר העץ, הרגיש קיבוצי בהחלט, במובן הפשוט עד בלתי מעוצב כלל. בשונה מהביסטרוק בקיבוץ חצור, שעל אף היותה מלאה בניחוחות קיבוציים, יש בה עכשוויות ברורה, גרציא שייכת יותר לז'אנר 'טעם של פעם'. לא שזה רע. למקומות כאלו יכול להיות לא מעט חן. שהרי נעים לצאת קצת מהכרך המתוחכם אל הקאנטרי סייד הנינוח, זה שכולם ממהרים בו קצת פחות ולא ממש טורחים לעטות על עצמם בבית את מיטב המחלצות בטרם ייצאו. גרציא הוא באמת מקום שאפשר להגיע אליו בכפכפים ולהרגיש בבית. המקום, המתפקד בחלק מהיום כבית קפה, הופך בערב לבר-מסעדה של ממש, עם תפריט ראשונות-עיקריות לא קצר. הבסיס פשוט ולא יומרני אבל כזה שעם חומרי הגלם הנכונים והביצוע הראוי יכול גם יכול להיות מוצלח במיוחד מסוגו.
היינו ארבעה רעבים, הלכנו על שלוש ראשונות משותפות ועיקרית לכל אחד. כשהתחיל האוכל להגיע הבנו די מהר שפנטזיות לחוד ומציאות לחוד. לא חומרי הגלם ולא הביצוע היו שייכים לז'אנר שאפשר איכשהו, גם אם בהשתדלות עצומה, להתחיל להגדיר בכלל ככזה שרגילים לקבל במסעדות. אף אחד לא ציפה שמביסטרו-קפה בקיבוץ תצא הבשורה, אבל זה היה פיגוע קולינרי לכל דבר ועניין מהסוג שלא יכול להיות לו מקום אפילו בקולחוז.
בשבוע שעבר אבי אפרתי ביקר במשפחת שכטר
התחלנו עם מנת קלמרי ושעועית בובעס (46 שקלים), סביצ'ה מהדייג לצלחת (46 שקלים) וסלט עגבניות (55 שקלים). מנת הקלמרי, שבנוסף לבובעס היו בה גם מנגולד, רוקט ויוגורט, ייצגה את הקוטב הסביר בארוחה. הקלמרי היו חמים, לא נצרבו אופטימלית אבל גם לא קרנו בעייתיות רבה ושאר הרכיבים חברו יחד למנה ביתית ששייכת לז'אנר שאיכשהו מקבל ציון 'עובר'. לא הייתי רץ בשבילו למסעדה אבל גם לא נתבצעו בו פשעים יוצאי דופן נגד חומרי הגלם.
לא טרחנו לברר עם המלצרית איזה דג מאכלס את מנת הסביצ'ה. זו האחרונה הציגה את המנה כמגניבה למדי הודות לקוביות האבטיח המשולבות בה. עוד היו שם מלפפון, צנונית ויוגורט. הצצתי במעט קוביות הדג במנה וקצת השתוממתי. ובכן, היה שם בורי. בורי, למי מבין הקוראים שאיננו יודע, הוא דג יומיומי וזול הנחשב נחות למדי. להכין איתו חריימה - מנה שהרוטב הדומיננטי ועתיר התיבול בה הוא שמכתיב את הטעמים - זה סבבה. ללכת עליו בתצורתו הכמעט נאה לסביצ'ה זה מעשה קולינרי מגונה. אין לכם דג נורמלי למנת הסביצ'ה? דלגו עליה. לא מאמין שכך מגישים את המנה הזו בקביעות. שאר התוספים לא היו משהו אבל מה זה כבר משנה?
סלט העגבניות הגיע עם עגבניות טריות וצלויות מכמה סוגים, פלפל קלוי, צנונית, קלמטה, בצל סגול, בזיליקום-רוקט, ויניגרט שום-בלסמי ולחמניית זיתים. חומרי הגלם לא היו איומים, הם גם לא היו הכי טובים שיש. כמו במנת הקלמרי, הביצוע הרגיש יותר ביתי מהסוג הלא מיומן ופחות של מסעדה-בית קפה מקצועיים.
המשכנו עם לינגוויני סלמון (69 שקלים), צלע לבן (89 שקלים), מוסקה (72 שקלים) וסלט טופו (59 שקלים). הגיעו המנות וזה נעשה לא פשוט. מנת הלינגוויני, עם נתחי סלמון, כרובית ועגבניות מיובשות, ברוטב על בסיס שמנת ופרמזן, הייתה קטסטרופלית. האטריות בושלו הרבה יותר ממה שצריך, הרוטב השמנתי פרימיטיבי ממש, ללא כל טאץ' בסיסי, ונוכחות גסה ובלתי נעימה של הסלמון במרקם הטעמים. לא צריך להבין המון באוכל כדי לדעת שדגים ופרמזן לא מחברים, על אחת כמה וכמה סלמון - דג עז טעמים, שנוכחות האומאמי של הפרמזן לא נכונה לו. חברו לזה רוטב שמנת רע וקיבלתם את אחת המנות המצערות שיכול בן אנוש להעלות על דעתו לקבל במסעדה.
הצלע הלבן, בציר בקר ושמנת, לצד פירה, היה יבש לחלוטין ולפיכך סר כל טעם. הפירה שלצידו היה חובבני לגמרי. גם סלט הטופו, עם מיני ירקות, כוסברה, בצל ירוק, נענע, צ'ילי, בוטנים ושומשום, שבתוכם די הרבה קוביות טופו, לא עורר את בלוטות החיך כלל. הוא הזכיר סלטי בית קפה מיושנים, שאבד עליהם מזמן הכלח. גם בסתם בית קפה של רשת הייתי מתבאס לקבל סלט כזה.
על רקע מערך העיקריות העצוב הזה זהרה מנת המוסקה מאד. היו בה תפוחי אדמה, בשר בקר וכבש, סלט בצד וטחינה. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בארוחה הזו שאפשר היה לומר על מנה כלשהי בפשטות ובשמחה 'וואלה, טעים'. ביתי לגמרי אמנם אבל של בשלן מיומן עם יד טובה והרבה אהבה בלב. אי אפשר לומר את זה על אף אחת מהמנות האחרות בארוחה הזו.
קינחנו בקרמבל תפוחים עם קרם אנגלז וגלידה וניל (41 שקלים) שיישר קו עם רוב מנות הארוחה הזו. הוא היה חובבני.
לא הייתי מטריד את גרציא משלוותה החובבנית והמנומנמת ברשימת ביקורת אלמלא הצהירה על עצמה בפניות לעיתונות שהיא מסעדה. לכתוב ביקורת על מקום שזה סטנדרט הקונספט, חומרי הגלם והביצוע שלו, שרוב המנות בו לא מיישרות קו עם רף בסיס מינימלי של מסעדות, זה בערך כמו לכתוב על ארוחה בחדר אוכל בקיבוץ או בשקם בצבא. אפשר לאכול אבל אף אחד לא מצפה שיהיה באמת טעים, ו-150 שקלים אמורים לקנות שם ארוחה לארבעה, לא לאחד. לפעמים עדיף להישאר מתחת לרדאר.
גרציא קפה ותוצרת, קיבוץ העוגן, 09-894-3942
