איזור פלורנטין, בדרומה של תל אביב, משופע בברים ומסעדות. כזהו גם שוק לוינסקי הסמוך. קצת דרומה משם, באיזור הנושק לשכונת שפירא, בואך קריית שלום ויפו, יש הרבה פחות אופציות אכילה ובילוי. גם שם גרים מספיק אנשים שנמצאים בגיל ובמצב הצבירה המתאים לבילוי. מועדונים, תמצאו שם. מסעדות וברים - פחות. לריק המשמעותי הזה נוספה באוגוסט השנה לה מעלה (Le Mala) - מזללה-מסעדה חדשה עליה חתומים עמרי בראל, ג'ול אטלן ודוד בינרט, הטריו שאחראי על א-לה רמפה.
לה מעלה ממוקמת ברחוב מסחרי קטן, לא נוצץ כלל, מאחורי רחוב שוקן, מעל מועדון הסטנד אפ פקטורי. כדי להגיע אליה צריך לעלות קומה במעלית או במדרגות, שידעו כנראה בעבר ימים טובים יותר. הוייב שמקדם את פניך בדרך למעלה הוא, אם כן, של דאון טאון. היעדר העיצוב במקום, שנראה יותר כמו חדר אוכל במפעל תעשייתי, ממקם אותה במרחב ההיפסטרי-זרוק. עם זאת, לאחר ערב של בילוי נעים שם אפשר לקבוע בשמחה שלה מעלה איננה נגועה ברעות החולות של הז'אנר. מטופח ונקי שם. הצוות - עקב האכילס הבלתי משתמע בדרך כלל בהיפסטריאדה באשר היא - תקשורתי, נגיש, חביב וידעני במידה.
טריו א-לה רמפה הרים בלה מעלה מטבח שבסיסו מקסיקני, עם קריצה לז'אנר שפעם נהגו לכנות טקס-מקס ולמטבח האמריקאי בכלל. להלכה, זו מזללה שרוב המנות בה לא יקרות ושאפשר לסור אליה גם לטאקו עם בירה ותו לא. אלא שבפועל התפריט איננו קצר כלל. הוא כולל לא מעט ראשונות, אגף טאקו'ס מכובד ודי הרבה עיקריות. לכן, גם אם אפשר להתייחס למקום כמזללה נטו. במובנים רבים הוא מסעדה לכל דבר ועניין.
הגענו רעבים. די הרבה מנות עשו חשק. הלכנו על צמד ראשונות, טאקו משותף של ביניים ושתי עיקריות. טונה-ננס (54 שקלים) ודוס קלמרס ממולאים (58 שקלים) היו הפתיחים. מנת הטונה הייתה בעצם טרטר של קוביות טונה עם אננס, בצל, צ'ילי, כוסברה ושומשום שחור לצד אבוקדו קלוי. היא הייתה הטובה פחות בארוחה. איכויות הגלם של הטונה עצמה לא הרקיעו, יד כבדה על הפס הקר זרתה הרבה יותר מידי מלח וטפטפה עוד הרבה מידי לימון. האבוקדו הקלוי היה קשה מידי ומריר. זו הייתה מנה מפוקששת עם נקודת זכות אחת בכל זאת: הטורטיות. הן היו טעימות.
הראשונה האחרת - דוס קלמרס, הרגישה אחרת לגמרי. שני שקי קלמרי שלמים ממולאים בגבינת עזים ובשר סרטנים, בייקון ופלפל חלפיניו, על גווקמולי חריף עם סלסת מנגו. הקלמרי היו עשויים בדיוק, המלית טעימה ממש, עם מיקס טוב ומדויק בין הסרטנים לגבינה, בצירוף טוויסט חמוד מהבייקון וחריפות מוחשית אך לא מוגזמת. הגווקמולי היה טוב, חריף אבל במידה, וסלסת המנגו נתנה רעננות, חמיצות, איזון ושמחה. אהבנו.
המשכנו עם טאקו אל פסטור (40 שקלים) 'אסלי מרחובות מקסיקו סיטי' כמאמר התפריט, על בסיס שווארמה חזיר, עם אננס צלוי, בצל וכוסברה. הגיעו שני טאקו'ס קטנים, אחד לכל סועד. הבצק היה טוב, הבשר בסדר והקומבינציה כולה חביבה אם כי נדמה שאפשר היה לעשות אותה קצת יותר ססגונית ועולצת לחיך.
טונה צרובה (88 שקלים) וצ'ילי קון קרנה (58 שקלים) היו העיקריות. הצ'ילי, קלאסיקת הטקס-מקס הגנרית ביותר, קרן חביבות: תבשיל בקר, שעועית אדומה, פלפלים ותירס על אורז, עם גבינת צ'דר ושמנת חמוצה, ומקלוני קריספי טורטיה מעל. צ'ילי קון קרנה זה בלגן בצלחת, שבמיטבו יודע להיות מאורגן בחיך. לא מדובר בז'אנר אנין אבל כשהוא נכון מסוגו, זה כייף. הצ'ילי הזה היה בהחלט חמוד וחיבר בחינניות את הרכיבים מבלי שתיווצר קרחנה כאוטית בחיך.
מנת הטונה ייצגה עשייה מורכבת יותר בהשוואה לקודמותיה. היו בה נתח טונה צרוב בשומשום שחור על שעועית שחורה עם רוטב ראנץ' ובצל ירוק למעלה. הטונה עצמה הייתה איכותית, נצרבה כהלכה ונותרה עסיסית דיה אבל מערך הרטבים סביבה, בשחור-לבן, העמיס והכביד. אפשר היה גם פשוט יותר, צריך היה גם קל יותר.
חלקנו קינוח המכונה סאבליים (38 שקלים) עם בסיס סאבלה ועליו קרם ליים, לצד קצפת. הסאבלה והקרם היו תקינים, 'בסדר' שכאלו. הניסיונות להוסיף נגיעות חריף כדי לרפרר למקסיקו לא הרגישו נורא רלוונטיים.
מקדם היומרה של לה מעלה מתון. הם לא קופצים מעבר לפופיק. האוכל שלהם רוב הזמן נחמד ולרוב גם נטול פאקים מהותיים. השירות סימפטי, האווירה נעימה ואפילו ווליום המוסיקה נשמר מלתת חזק מידי בראש. היה מלא וגדוש והצלחנו לדבר. בתל אביב של הזמן האחרון זה ממש לא טריויאלי.
נחמד לנשנש קצת בלה מעלה או לאכול קצת יותר. סיטואציית החניה באזור שפויה יחסית למרחבי בילוי אחרים בעיר. השארנו 336 שקלים, לפני משקאות. מחד, זה לא מעט כסף בשביל מזללה נעימה אך יומיומית ובלתי מתוחכמת. מצד שני, לא בטוח ששולחן טיפוסי לשניים בלה מעלה צריך את כל מה שאכלנו, אפשר לצאת שם גם בהרבה פחות. מקום חמוד. אשמח לחזור.
לה מעלה, שביל המרץ 5, תל אביב יפו, 03-682-3486
