פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תרגיעו: מסעדה זאת לא תכנית ריאליטי

      צילום: יח"צ, אנטולי מיכאלו

      ההייפ סביב הקדנציה של נאיפה מולא ב-L28 הוא מהקיצוניים הזכורים כאן, אבי אפרתי הלך לבדוק אם הוא מוצדק ויצא משם בעיקר עם הגיגים נוגים על תעשיית ההבלים הטלוויזיונית של תחרויות ריאליטי הבישול

      זו הפעם השלישית בשנה האחרונה שאני מבקר ב-L28, המסעדה בה מתחלפים השפים אחת לחצי שנה. הקונספט של המקום הוא חשיפת כישרונות מבטיחים במסעדנות המקומית. הסיבוב הראשון היה שייך לשולי וימר, ששילבה לא רע בכלל אוכל איטלקי וגלילי. הבא בתור אחריה היה גבריאל ישראל, שחשף שליטה במגוון טכניקות עכשוויות אלגנטיות באופן נאה. אצל שניהם היו אמנם פערים בין המנות, ברור היה שהאוחזים במפתחות הזמניים למטבח צריכים עדיין זמן כדי להבשיל ולהיות מסוגלים לקחת אחריות מלאה כשפים על מסעדה משל עצמם. אבל בשני המקרים ניכרה מאסה משמעותית של אוכל טוב, שהעידה על כישרון והצדיקה בבירור את הבחירה בהם להוביל לחצי שנה את המקום החדש. אחרי פעמיים בהן שמחתי למצוא את עצמי מופתע לטובה תהיתי כמה זמן הטוב הזה יצליח להימשך עד שאתקל ב-L28 בארוחת נפל. ובכן, זה קרה.

      הכישרון הצעיר הנוכחי ב-L28 היא נאיפה מולא מירכא, המשתתפת בעונה הנוכחית של 'משחקי השף' ובוגרת יפו-תל אביב, שמביאה למקום את המטבח הגלילי-שאמי עם שאיפה לשדרוג יצירתי מודרני שלו. יצאנו לשם בשבוע שעבר לדגום את עבודתה. התייחסות ביקורתית לגור טבחים/שפים, שעושה את צעדיו הראשונים כמנהל מטבח צריכה להיעשות עם מידה של התחשבות. מצד שני, חשיפה זו חשיפה, על כל המשתמע מכך; מה גם שלא מתמחרים את האוכל ב-L28 במחירי קפיטריה באוניברסיטה. חוץ מזה, ההייפ המתקיים במעט השבועות מאז נכנסה מולא למטבח שם הוא מהקיצוניים הזכורים כאן. החשיפה הטלוויזיונית במדורת השבט הקולקטיבית עושה את שלה. קשה עד בלתי אפשרי היה לשריין שני מקומות במסעדה וכשישבנו בה היא הייתה מפוצצת עד אפס מקום. לא זכורה לי התנפלות כזו על המסעדה בשני הסיבובים הקודמים.

      L28 (יח"צ , אנטולי מיכאלו)
      קובה נייה (צילום: אנטולי מיכאלו)

      פתחנו עם קובה נייה (52 שקלים) וסיגרים מסחאן (44 שקלים). במנת הקובה נייה היו שלוש קובות גדולות עם טרטר טלה דחוס עם הריסה ובורגול ומעליהן תבשיל בשר וצנוברים. הדומיננטיות של החריף בלעה את טעמי הטלה בקובה נייה עצמה. זה היה חריף על ריק ולא על תשתית טעמי עומק של טלה. תבשיל הבשר היה סתמי ממש. נתחיו היו נוקשים וטעמי הרוטב שלו משעממים. זו הייתה מנה לא טובה. ארבעת הסיגרים עם העוף בתוכם, לצד יוגורט, היו תקינים בכל המימדים אך חסרי מעוף או ייחוד. לא סבלנו מהם אך גם לא נהנינו באופן מיוחד.

      המשכנו לשישברק פירות ים (72 שקלים), מנה אותה לא הפסקתי לדמיין כשקראתי את תפריט המסעדה בטרם הגענו אליה. על הנייר זה נשמע כמו שוס. בפועל, זו הייתה מנה נוראית. כיסונים שבצקם מוצק מידי, לא מוצלח; מלית שלא מרגישים; 'בויאבז' קטסטרופלי, שלא דומה לבויאבז במאום, לא מחצין טעמי ים ולגמרי לא ברור גם על תקן אינטרפרטציה פרטית על בויאבז. והיה גם יוגורט, כי זה אוכל שאמי, אבל הוא היה נטול משמעות בהקשר הנתון. זו מנה שכל כולה יומרה ריקה וחלולה, קונספטואלית וביצועית.

      המשכנו למלפוף (50 שקלים) עלי כרוב ממולאים בבשר ואורז ברוטב דמי גלאס עם אבן יוגורט מגורדת מעל - דוגמה נוספת ליומרה ריקה. המלפוף היה מלפוף. כמוהו תמצאו בהרבה מאד מסעדות גליליות ערביות ודרוזיות נטולות יומרה. הוא לא היה רע אבל גם לא טוב בשום צורה ממלפופים עממיים דומים. את השדרוג אמור היה להוסיף רוטב הדמי גלאס, רק שזה האחרון היה עשוי חובבני להפליא. חוץ מזה, הרוטב הזה לא היה קשור למלפוף וכלל לא התאים לטעמיו. אבן היוגורט המגוררת, 'הפרמזן של הגליל', הייתה גם היא לא מחוברת עניינית למלפוף ולרוטב.

      L28 (יח"צ , אנטולי מיכאלו)
      שישברק פירות ים (צילום: אנטולי מיכאלו)
      צילום: אנטולי מיכאלו, עריכה: ניר חן

      במנה הבאה - פאטה שפונדרה (82) גילינו בשר שפונדרה טלה שומני במיוחד וטעים מאד. זה הדבר היחיד בארוחה הזו שניתן היה לומר עליו שהיה טעים באמת. שאר המנה לא עשתה את זה. היו שם טחינה עם יוגורט שטופלו רע וכשלו במשימת החיבור, הכה סטנדרטית, ביניהם. גרגירי החומוס היו קשים מידי. הם עוררו אסוציאציה לגרגירי חומוס קפואים, שמוציאים בבית כשאין ברירה בלבד. כאן נעשה העסק כבר קצת מוזר. מה בסך הכול ביקשנו? קצת חומוס גרגירים... אפילו העגבניות המגוררות לא תובלו כמו שצריך.

      הזמנו פנה קוטה לאבנה (42 שקלים) לקינוח. היא לא הייתה המנה הגרועה בארוחה אך לא היה בה כל ערך מוסף כמצופה ועודפי המתיקות בה בלטו מאד. "זה מאתנו - פרפה החלבה שלנו. תיהנו!' אמרו לנו והניחו קינוח נוסף לצד הפנה קוטה. זו הייתה מנה איומה ממש, שהעידה, כמו רבות לפניה, על העדר הבנת יסוד איזון הטעמים במטבח. לא הייתי מתייחס אליה אלמלא גיליתי במהלך כתיבת השורות הנוכחיות, בבית, שדווקא כן חייבו אותנו עליה במחירה המלא (40 שקלים). לא, אני לא חושב שמדובר במזימה מכוונת. ונכון, טעינו גם אנחנו שלא בדקנו את החשבון טרם תשלום. ובכל זאת...

      לא רק שזו הייתה הארוחה הפחות טובה שלנו ב-ב-L28 עד היום, היא הייתה גרועה בכל קנה מידה. נאיפה מולא יכולה אולי לעבוד כטבחית במסעדה, אבל אם להתבסס על האוכל מעשה ידיה בארוחתנו, היא לא יכולה עדיין להוביל מקום בעצמה. לא רק הביצוע לא החזיק, גם הרעיונות.

      יותר מכל זה מעורר הגיגים נוגים על תעשיית ההבלים הטלוויזיונית של תחרויות ריאליטי הבישול בשנים האחרונות; אלו המספקות אשליה ריקה, נטולת כיסוי, אודות עולם המסעדנות ועבודת השף. אנשים צעירים וציבור הצופים בכלל מתפתים לחשוב שמדובר בסצינה נוצצת ובמקצוע נחשק בזמן שבפועל העסק הולך ומתפורר ולא רק שזה מקצוע קשה עד בלתי אפשרי; במציאות בה המסעדות הופכות יותר ויותר גנריות ובנאליות, זה מקצוע שבמובניו הרציניים לפחות הולך ונכחד. הצוות המקצועי של פרויקט L28 יצטרך לחשב טוב טוב את המשך הדרך במקום. להבדיל מהפתיחה המוצלחת, הסיבוב הנוכחי שם מקבל ציון בלתי מספיק גורף.

      L28, לילינבלום 28, תל אביב, 03-9003560

      L28 (עיבוד תמונה , אנטולי מיכאלו)