לפני שמתחילים את רשימת הביקורת על קלאטה 15, האיטלקית החדשה בהרצליה פיתוח, מתבקש לדון בהנחת היסוד השגורה כל כך בישראל לפיה באיטליה האוכל נורא טעים. הנחת יסוד זו היא זו הגורמת לשימוש תכוף במדורי אוכל בתקשורת הישראלית לדורותיה בביטוי 'כמו באיטליה', על הטיותיו; זאת בהתייחס לאוכל איטלקי המוגש כאן ונחווה כמוצלח. ובכן, כמי שאיטליה היא אחד מיעדי הנסיעה המועדפים עליו ואוכל איטלקי מסורתי טוב הוא מהנאות המטבח היותר מהממות בעיניו, אני נאלץ לקבוע במידה רבה של צער, שאיטליה אהובתי היא מקום קשה ביותר לאוהבי אוכל טוב. מאסת מלכודות תיירים והאוכל הגרוע בכלל שם היא כנראה הגדולה ביותר על פני חצי הכדור המערבי. אוכל איטלקי מסורתי וטוב הוא בהחלט מתת אל אבל כדי למצוא אותו שם צריכים לעבוד קשה ביותר; לשלוף בפינצטה ממש, כמעט כמו לחפש מחט בערימת שחת.
קלישאת 'כמו באיטליה' היא פראזה ריקה מכל תוכן, אם כן, כזו שמעידה בעיקר על פרובינציאליות. כל זה רלוונטי לדיוננו בקלאטה 15 כי מדובר במסעדה שזכתה למיתוג מז'אנר 'כמו באיטליה'. מוביל אותה זוג איטלקי שעשה עליה ובמולדתו היו בבעלותו מסעדות שהגישו אוכל מקומי מסורתי בעיר פזארו. הדרך למסעדה החדשה, המתמקדת אף היא באיטלקי מסורתי, לוותה לפיכך בתהייה איזו מסעדת 'כמו באיטליה' זו הולכת להיות - כזו המשתייכת למיעוט האיכותי או עוד מלכודת תיירים, מהסוג כמותו פוגשים שם כחול אשר על שפת הים.
נכנסנו למסעדה הגדולה, המעוצבת כבראסרי מודרני, ושמחנו לראות בכניסה ויטרינה ובה שפע פסטות עבודת יד ומיני קינוחים. נעים היה לנו לפגוש את המלצרית שלנו, אחת מבנות המשפחה, הדוברת אנגלית עם מבטא איטלקי כבד, שכולה חמימות ונעימות. יש משהו בטמפרמנט האיטלקי החם הזה, בשפה המתגלגלת כה יפה, שיש בכוחו לגרום לאדם הסביר להאמין שאוכל רע הוא אכיל ואוכל בינוני - סביר. תהינו אם משהו מאפקט האפגרייד הזה, שכל כולו פסיכולוגיה נטו, יהיה נוכח בארוחתנו.
היינו בהרכב מרובע והזמנו לראשונות פנצנלה מקרל (62 שקלים), ויטלו טונאטו (65 שקלים) ומלנזנה פרמיג'אנו (58 שקלים). ראשונה הגיעה מנת הפנצנלה מקרל והיא הייתה מביכה. שני נתחי מקרל שנכבשו גרוע, ירקות במינון קמצני ממש ומוצרלה, בצילחות מודרני כאילו. חומרי הגלם גרמו לנו להרים גבה: עגבניות שרי לא מאד טריות, רכות מידי, מלפפונים חסרי ייחוד, שמן זית לא מספיק טוב. פנצנלה הוא סלט שאיכותו נסובה סביב חומרי הגלם בלבד' כאן הם היו גרועים ומועטים וחברו למנת פתיחה מעט ביזארית.
מלנזנה פרמיג'אנו היא עוד קלאסיקה איטלקיה מסורתית, גנרית ממש, של חציל אפוי עם עגבניות, מוצרלה ופרמזן. זו שקיבלנו הייתה סתמית לחלוטין. שום איכות הקשורה בידע או ניסיון מוקדמים לא נכחה בה.
היחידה בסבב הראשונות שלא הרגישה סתמית ומטה הייתה מנת הויטלו טונאטו - בשר עגל מבושל קר ברוטב על בסיס טונה, צלפים ומיונז. העגל בושל לנקודה הנכונה ונגיעת הרוטב הדגי בו הייתה 'בסדר'. זה לא היה 'ויטלו' מצוין מסוגו אבל הוא לפחות לא היה גרוע. לעומת מה שציפה לנו בהמשך, מסתבר, מדובר בזהב טהור.
הסבב השני כלל שלוש מנות פחמימות שגורות - ניוקי סורנטינה (80 שקלים), רביולי ריקוטה תרד (86 שקלים) ופיצה ברזאולה (78 שקלים), וכן שוק טלה (128 שקלים). חסרות מילים בשפה העברית לתאר כמה רעות היו מנות הפחמימה. אפשר גם להסביר זאת כך: כשהולכים למה שנקרא מסעדה איטלקית גנרית מקומית, כזו שיש בה את כל המנות הידועות ואף אחד בה לא מתיימר לספק אוכל גבוה, יודעים בדיוק מה מקבלים, רשימת המסעדות המקומיות מהסוג הזה ארוכה מאד. אתה לא מצפה לקבל שם ייחוד אבל בראויות מביניהן, רף הבסיס של הפיצה והפסטה לסוגיה סביר. בקלאטה 15 מצאנו את עצמנו אוכלים פיצה, ניוקי ורביולי עליהם חתומים מסעדנים יוצאי ארץ המגף שאיכויותיהם יורדות מטה-מטה, הרחק מתחת לרף הבסיס הבינוני עד סביר של האיטלקיה הגנרית המקומית. לא זוכר מתי אכלתי בישראל פסטות ופיצה רעות כל כך. דווקא זוכר מתי זה קרה באיטליה - לאחרונה ממש, כשנאלצנו להיכנס למסעדות מזדמנות, על הדרך, אותן לא בדקנו היטב מראש.
מה מביא מסעדה להגיש פיצה שכל היסודות בה, מבצק ועד טופינג, ירודים כל כך? איך קורה שרביולי עבודת יד מרגיש בחיך מוצק ותעשייתי, כמו כזה שנרכש במרכול? כמה גרועות יכולות בצקניות ניוקי שנעשות במסעדה להיות? כמה חוסר מיומנות והעדר טאץ' אפשר להעלות על הדעת כשטועמים רוטב בנאלי לפסטה? ולמה כל זה מתומחר מופרך כל כך (ממש לא כמו באיטליה, שם האוכל המסורתי, אפילו בטראטרויות ואוסטריות טובות, מתון תמחור רוב הזמן)? לא אכביר בפירוט על מלית הרביולי והרוטב הסתמיים, כמו גם על הרוטב של הניוקי. אומר רק שאלו היו בבירור מנות הפסטה הגרועות ביותר שטעמתי במסעדה בישראל זה שנים.
מנת שוק הטלה, טוויסט קטן אך לא משמעותי דיו בעלילה, הייתה דווקא לא רעה. הטלה היה רך והתוספים הפשוטים לצידו גם בסדר. סגרנו עניין עם מוס שוקולד (48 שקלים) - קינוח כוס קטן וחובבני, שהחזיר לקרקע המציאות.
תכנית הערב כללה גם בלגן מעיק בניהול ה'פלור'. מלצרים הזיזו כיסאות ללא הרף ברעש רב, הזיזו שולחנות ממקום למקום, ואף נשאו כמה מהם אל על כשהם עוברים בין השולחנות, מעל ראשי כמה מהסועדים. שכונה? לא נכחיש.
כנראה שסיכויי כותב שורות אלו לזכות בעיטור מיוחד ממשרד העלייה והקליטה הישראלי על תרומה ייחודית בתחום קליטת עלייה בשנה זו, שואפים לאור רשימת ביקורת זו לאפס. אלא שמדור זה עוסק בביקורת מסעדות. אם כבר, השורות הללו יכולות להיות דווקא מה שיסייע יותר מכל לבעלי המקום. אם לא יבינו, ויפה שעה אחת קודם, שעם אוכל כזה בתמחור הזה, ולנוכח התחרות בסביבה (תחשבו נונו, האיטלקיה הגנרית היעילה, שזה אך נפתחה בהרצליה בסמוך), אי אפשר להמשיך, קשה לראות את קלאטה 15 שורדת.
קלאטה 15, מדינת היהודים 89, הרצליה, 09-965-3434
