מאות אלפי המטיילים ששטפו בסוף השבוע האחרון את הצפון, מנצלים שבת "חורפית" נוספת שכולה שמש, חיפשו בסך הכול כמה שעות של אסקפיזם. המפלים ברמת הגולן אמנם לא גועשים כפי שהיינו רוצים לראות אותם, אבל התחושה הכללית היא ירוקה, טבעית ואירופית לחלוטין. כן, אמרתי את זה.
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
המרחבים האלה, עם זאת, לא היו גדולים מספיק בשביל להכיל את כולם. האטרקציות התיירותית ניסו לעמוד בביקוש לאחר שנה של קטסטרופה, נקודות הטבע החינניות כמעט נרמסו והכבישים סיפקו רמז מטרים עבה במיוחד באשר לשאלה שמדאיגה את כולנו - מה קורה בתחומי ישראל כשהישראלים לא יכולים לעבור החוצה דרך נתב"ג?
אה, והאוכל גם, כמובן. הכתבה הזאת בכל זאת מקבלת אכסניה מכובדת בערוץ תוכן קולינרי, אז אגיד כבר עכשיו - אני לא מתיימר לחשוף מקומות חדשים ובלתי מוכרים, "סודיים" ועם "תור מוצדק", והמדריך היסודי שחיברה רעות סהר רק בשנה שעברה לגמרי עושה את העבודה. אבל נסו להחזיק מעמד ולשים לכם איפשהו בראש פתקית מנטלית - יש ה-מ-ו-ן מקומות טובים בדך לצפון, או בצפון עצמו -ואתם *לא* מכירים את כולם.
חלקם הם סוד שמור לתושבים המקומיים שלא מתים על ההתנפלות הפודית, וחלקם סתם עוד לא קיבלו חשיפה ראויה, רק כי הם ממוקמים קצת פחות אסטרטגית.
בקיצור, 9 מקומות טעימים ליד הדרך לחרמון. בתיאבון!
מנה ראשונה: אלחנן - תרבות לחם, קיבוץ משמרות
מעצמת הפחמימות הכפרית של אלדד שמואלי נפתחה לפני כחמש שנים בקיבוץ השרוני, ולא הורידה הילוך מאז. המאפיינים שלה - דלפק ארוך ומרחבים אינסוף מחוצה לו - מאפשרים התנהלות קורונאית אחראית יחסית אם אתם בעניין הזה, והתוצרים שלה - סנדוויצ'ים טריים וקפה ראוי, לחם חם ומדפי מאפים מתוקים ומלוחים שמתמלאים כמעט בלי הפסקה, עד שנסגר - מכריחים בחירות קשות ותופעת לוואי קשה עוד יותר המשלבת ייסורי מצפון על ההתנפלות, וייסורי מצפון על מה שלא לקחנו.
אנחנו התייחסנו לעצירה הזאת כאל קפה ומאפה (יותר כמו מאפים, ברבים) של בוקר, בדרך ליעד, ונקודת הציון הגיאוגרפית התאימה לנו בול. בשבת לא תוכלו ליישם את זה (סגור), אבל אם בורכתם בחופשת אמצע שבוע קצרצרה, כדאי לנעוץ. המאפיות של הצפון מעולות ומתרבות, אבל הן רחוקות מדי מלהשביע את הקרייב.
לפרטים נוספים
מנה שנייה: פפינו, עין קנייא
על הממלכה הצנועה של חוסיין זידאן כתבתי באריכות מוצדקת מוקדם יותר השבוע, אבל יש דברים (וארוחות) ששווה לשחזר.
זידאן בן ה-25 עלה חזרה לצפון מתל אביב, התמקם ממש מתחת לבית, ולא יצא מאז מהמטבח. גם אתם לא הייתם יוצאים כנראה כשבכל ערב מוצגת מולכם שקיעה כזאת.
הדוכן הקטן - עם שאיפות התרחבות, עיצובית וקולינרית כאחד - מציע לעת עתה כמה סלטים טריים, פיצות לוהטות, המבורגר מושחת במידה וגם פיתה עם אסאדו מפורק שמתגמלת את המאמץ. בקרוב יהיו פה הפתעות נוספות, ברוח דרוזית-איטלקית, אבל גם בלעדיהן זאת עסקה אידיאלית של אוכל טוב ונוף אדיר.
לפרטים נוספים
מנה שלישית: קלומפוס ו-Fai Mai, הגושרים
אין כל כך צורך להציג את המהלומה האמריקנית-אסייתית הדו-ראשית באחד ממתחמי ההסעדה הכי עסוקים באזור (שאליה מצטרפת בשגרה גם פוקאצ'ה). רק נגיד שהקורונה יצרה עבורינו באותו יום האק קטן ויעיל לחיים, בדמות עמדת הזמנות ממוחשבת מחוץ למסעדה, שאיגדה את שני התפריטים לכדי מסך אחד, ואישפרה לנו לעשות מה שאנחנו זוממים עליו כמעט תמיד - קצת מזה וקצת מזה, בלי כאב ראש.
כך, תוכלו לטרוף המבורגר דיינרי וצ'יפס אמיתי לצד סלט פפאיה מצוין ומנות נודלס טעימות (וזולות משמעותית מהמקובל במרכז). הנחל הסמוך, והדשא הירוק שמעבר לפינה ישלימו עצירת פיקניק אידיאלית, שבה כל אחד מקבל מה שהוא רוצה.
לפרטים נוספים
עצירת לילה: מלון מטיילים, ארץ דפנה
רשת המלונות הצפונית שאירחה אותי מתבססת על קונספט נדיר למדי למחוזותינו, ובוודאי כזה שנעים לפגוש בתחומי ישראל. אפשר לקרוא לו "אירוח הגיוני ונעים", אפשר להמשיך עוד קצת ולכנות אותו "ווליו פור מאני נהדר" ואפשר גם לעצור את ההתפתלויות ולקרוא לו בשמו - מלונות מטופחים, עם המון אהבה לארץ שבה הם פועלים, חדרים מצוחצחים וגם - נדיר, אני יודע - שירות. אתם יודעים, הדבר הזה שנעלם כמעט כליל מחיינו לפני שנים, ומעולם לא התעקשנו עליו בחזרה.
השלוחה הזאת של "מטיילים" נקראת "ארץ דפנה" וממוקמת ממש בכניסה לקיבוץ, קצת שמאלה מהשער. יש כאן דשא ככל שהילדים יכולים להכיל, מספיק ספייס בחדרים כדי לתת לכל אחד קצת שקט וגם נחל שלם, צלול-מבעבע, שזורם בערך 20 שניות הליכה מהמתחם.
אלה, בצירוף מתחם האוכל הפעיל שהולך וצובר תאוצה באותה כניסה בדיוק לקיבוץ (רק ימינה), ארוחת הבוקר הכיפית שמחולקת לחדרים ומשכיחה את חדרי האוכל, והאווירה הכללית שגורמת לך להתנתק ובאמת להתחיל את החופש - מרכיבים יחד אופציה שפויה מבחינת תמחור, והרבה יותר מזה כשמשקללים את כל השאר.
לפרטים נוספים
מנה רביעית: עוז פטיסרי, הגושרים
חזרנו בשעות המוקדמות של הבוקר (פתוחים משבע, בואו מוקדם לפני שנגמר) למתחם הגושרים, ולאחת הפייבוריטיות שלנו בצפון. נכון, זאת לא איזו מאפייה חבויה ליודעי דבר בלבד, אבל בואו נהיה נדיבים עם הנדיבות שלנו, טוב?
הוויטרינה כאן מסחררת בפחמימיותה, והסימפטומים של הקורונה עיבו את מערך המקררים. התוצאה היא ארוחת בוקר מושלמת לאוטו, לשמיכת הפיקניק השחוקה או סתם כך (ואפילו לא בבוקר). אנחנו התחלנו עם קרואסון פטריות מלוח, המשכנו לכמה מאפים מתוקים, פריכים ומדופפים בקטע מנקר עיניים, וסיימנו עם מריטוצו עמוסת מסקרפונה. זה היה לא מידתי, אבל אנחנו לא מתחרטים.
לפרטים נוספים
מירונה, עין קנייא
צריך קצת חוש התמצאות בשביל להגיע לכאן, או סתם הכוונה יעילה בטלפון. כך או כך, התוצאה שווה את הפיתולים. מירונה מונדר מציעה בביתה שבעין קנייא עסקת חבילה מצוינת הכוללת נוף מרהיב, נחל שעובר - ואנחנו מתכוונים לזה מילולית - מתחת לרגליים, קמין לוהט לימים הקרים יותר, שקט בלתי אפשרי והמון-המון אוכל טעים.
מונדר החלה לארח לאחר שנים של עבודה מלונאית באזור. היא מגישה לשולחן פיתות דקיקות וחמימות בעבודת יד, לבאנה ושמן זית עוקצני מהמטע המשפחתי הסמוך, ירקות פריכים ולא מעט צלוחיות נוספות. יש גם ריבת תאנים ודבש, עוגת תבלינים מחרבת דיאטות ואפילו מוצרי קוסמטיקה שהיא עושה בעצמה. אחרי שאתם מסיימים את כל האוכל, כמובן.
פרטים נוספים בטלפון 052-7998819
מנה שישית: טי בון, בריכת רם
מסעדת הבשר המפוארת של תיסיר שעאר פועלת כבר ארבע שנים, אבל הפסקת הקורונה הארוכה שנכפתה עליה (ועלינו) יצרה ציפייה מחודשת לקאמבק.
יש כאן סטייקים אימתניים - במשקל מינימום של 400 גרם - טומהוק אדיר של כמעט קילו ואף יותר מזה, המבורגר כמובן, "פלטה של סבתא" שהיא בדיוק מה שחשבתם כשחלמתם על פלטות וסבתות, דגים והרבה אופציות אחרות.
הנוף כאן לא פחות ממרהיב. המסעדה יושבת על האגם הטבעי והפלאי המוכר שבצפון, וחולשת על חלל פנימי חמים וחצר נמוכה יותר, פתוחה ומזמינת השתזפויות והתרוצצויות. אם אתם יודעים מה נכון בשבילכם, פשוט בואו ותכננו כאן כמה שעות טובות, שכולן אוכל וחופשה.
לפרטים נוספים
מנה שביעית: לחם וזעתר, מג'דל שמס
ג'לאא אבו סאלח פתח לפני כשנה וחצי את המאפייה שלו באחד הכבישים המרכזיים ביישוב, ואפשר להגיד ברמה די גבוהה של דיוק שהוא לא יצא ממנה מאז.
היום שלו מתחיל בארבע בבוקר, מול התנורים הלוהטים, ומסתיים רק בעשר בלילה, כשהכול מסביב משתתק לכמה שעות. בין לבין, הוא מריץ פה לחמניות וג'בטות, לחם כוסמין וכריכים טריים, מגשי פיצה בהזמנה אישית וחצ'פורי גיאורגי.
בסוף השבוע, אגב, מככב בחזית המאפייה סאג' שעליו נאפות פיתות דקות ולוהטות. הן יורדות ממנו ומקבלות מיד מילויים מגוונים ותוספות מקוריות פחות (לאבנה וזעתר כמובן) או יותר (נתחי עגל ותפוחי אדמה), והחגיגה מושלמת.
לפרטים נוספים
מנה שמינית: DAM, מג'דל שמס
בית העוף המטוגן של סוראיה ובהאא בריק נפתח לפני שש שנים, ולא הרכין מבט גם מול הקורונה. המקום, שמציע גם תפריט בית קפה שגרתי יותר, פתוח שבעה ימים בשבוע, ולא מתכוון להפסיק. "בכל התקופה הזאת פתחתי גם אם הייתה לי הזמנה אחת. שלג או לא שלג, קרח או לא קרח, אנחנו פתוחים", הבהירה בריק.
אתם יכולים למצוא כאן נתחי עוף, כמובן, "יותר טעימים מ-KFC", היא מבטיחה, במתכון סודי שלקח לה לא מעט זמן להרכיב. "התחלנו עם כמה תבלינים, הסתכלתי על כל המתכונים המפורסמים, אבל זה לא עשה לי את זה", שיחזרה, "הלכתי לחנות תבלינים כמעט כל יום, טעמתי וטעמתי עד שהגעתי למתכון הסופי".
יצירת המופת הזאת כוללת לא פחות משמונה תבלינים, מרינדה (לא חלבית) לעוף עצמו, וציפוי קריספי, והכול מגיע עם נוף נהדר מהקומה השנייה של המסעדה, היישר למגרש הכדורגל המקומי. גול, בקיצור.
לפרטים נוספים
מנה תשיעית: אליסמין, מג'דל שמס
סועד שאער מנהלת כבר יותר מעשור את אחת המסעדות הדרוזיות הטובות בארץ, אבל זה כלום לעומת מה שהולך מסביבה. המתחם הגדול שבלבו מטבח נבנה כבר ב-1870, ושוחזר על ידי המשפחה לכדי חללי הסעדה מרשימים, עתירי קשתות ומעברים נמוכים, שעושים חשק לטייל ולשמוע סיפורים. טוב, וגם לאכול.
מג'די, בנה של שאער, אחראי לתווך את האוכל הזה לאורחים, והשיטה פשוטה. הכול. תמורת מחיר אחיד לסועד, הצלחות לא מפסיקות להגיע לשולחן, ולהגיע ולהגיע ולהגיע. אנחנו טעמנו עלי כרוב עדינים שמולאו בתערובת אורז חמצמצה וקובה מטוגנת, מג'דרה ותבשיל פריקי, מקלובה שמנמנה וצלוחית עם עלי תרד טריים שבטריים, שבושלו עד ריכוך ולא הפסיקו להגיר טעם. בקיצור, ארוחה דרוזית שתותיר אתכם עגלגלים מאוד, ומרוצים מאוד.
לפרטים נוספים
אזור עין קנייא תוחם בתוכו לא פחות מ-45 מעינות. חלקם קטנים ו"ביתיים" כמו ההוא של מירונה, אחרים, כמו מפל סער, מפורסמים יותר. אבל הנקודה היא טיפה שונה - כמה יישובים בישראל יכולים להציע לכם כל כך הרבה מעינות, וכל כך הרבה נוף? כן, וגם אוכל.
"אתה מגיע מהכבישים והפקקים של המרכז, ופתאום יכול להוריד הילוך, לנסוע באיזי ולדמיין שאתה באירופה", מפליג איתנו הנידי בריק מהמועצה המקומית. הוא מתאר את התוכניות העתידיות - מסלול הליכה שירטיב את הצועדים בכל המפלים הללו בטווח הרחוק, וגם אולטרה-מרתון אקסטרימי במאפייניו ודי מדהים בנופיו, שיוזנק מכאן בעוד כחודש - בתשוקה של מישהו שאכפת לו, ומתעקש לקחת אותנו לעוד נקודה אחת, על הדרך.
שם, במפל הרסיסים, סמוך לגשר הידידות המפורסם יחסית, הוא מראה לנו כמה חו"ל כאן. השלג שירד באזור לפני שבועות ספורים ("היינו כמו עיירה באירופה", סיפר לנו קודם ג'לאא אבו סאלח, "אנשים היו על הכבישים עד חצות, כמו איזה ריזורט סקי") כבר נמס, והירוק השתלט על ההרים הסמוכים, אבל מבחינתו של בריק, הפוטנציאל התיירותי לא תלוי בדבר. "יש כאן שמן זית מהטובים בארץ, וטבע, ושזיף ירוק (ז'רינק) שגדל רק כאן", הוא מתלהב, מצביע על נקודת הכניסה ליישוב, ומסכם במשפט שכולנו יכולים לחתום עליו - "אין סיבה לעצור. מי שהגיע עד לפה ולא ממשיך, פשוט מפספס".