אני גדלתי על חמאת בוטנים

פינט באטר וולף (Peanut Butter Wolf), מפיק ודי.ג'יי מסאן חוזה קליפורניה, מספר שהפעם הראשונה בה מוזיקה השאירה עליו חותם, הייתה כששמע כילד בסבנטיז את "What's Going On" של מרווין גיי. השלב הבא היה הדיסקו של הבי.ג'יז והווילג' פיפל. בגיל 9 הוא קיבל דמי כיס והחל לרכוש תקליטים על בסיס שבועי. משיקולים כלכליים הוא החליט שישתלם לו יותר לקנות רק תקליטונים (אלה הקטנים, שמסתובבים במהירות 45), כשבחגים וימי הולדת הוא קיבל אלבומים מלאים במתנה. באותה שנה, 79', יצאו לראשונה שירי ראפ על ויניל, ופינט הקטן החל להשיג בעקביות כל מה שיצא מהלייבל המכונן של הראפ, תקליטי שוגרהיל (שהוציאה, קודם כל, את "ראפרז דילייט" של שוגרהיל גאנג). גם בשנים הבאות הוא נצמד לתקליטים של חברות ההיפ-הופ הראשונות כמו טומי בוי (אפריקה במבאטה), דף ג'אם (ראן די.אמ.סי, אל.אל קול ג'יי) ושות'. הוא האמין שכל חברה שכזו מציירת פסיפס מוזיקלי, סיפור מתפתח בו כל סינגל הוא הפרק הבא, שמוביל לזה שאחריו.

מוקסם, הוא החליט בגיל 16 להקים לייבל. הראפר כריזמה, שהושפע מההרכבים ברנד נוביאן ואורגנייזד קונפיוז'ן, היה חברו הטוב ושותפו של פינט לנסיונות ההקמה, ומותו ב-93' רק הגביר אצל פינט את הצורך להשמיע לעולם את המוזיקה המשותפת שלהם. ב-96' יצא סוף סוף "My World Premiere", התקליט של כריזמה ופינט באטר וולף, והיה לאפילוג בסיפור המרתק של Stones Throw, לייבל החלומות של וולף.

סטונז-תרו היא חברה אידיאולגית, שמושתתת על טעמו הפרטי וחזונו של המנהל. Fאנק, ג'אז ובעיקר היפ-הופ מתערבבים שם יחד, כשעל הצלילים, שנמצאים בחיפוש תמידי, אחראים בעיקר פ.ב וולף וכוכב הבית שלו, מאדליב. הדגש מושם, איך לא, על הוצאת תקליטוני 45, רבים מהם של שירי Fאנק נדירים.

האוסף החדש והמעולה "Stones Throw 101", שיצא כדיסק משולב עם DVD, כולל קליפים ושלל בונוסים, פלוס אלבום מיקס בניצוחו של המנהל. ניתן להבחין בו שהגרוב של סטונז ת'רואו מגיע מהעגמומיות של גנגסטאר, מהפקות Fאנק בלתי מהוקצעות ומהרגעים הקודרים בפסקולי בלקספלויטיישן. מאדליב חולש על האוסף עם אין ספור הפרוייקטים השונים שלו: ההיפ-הופ הכבד של "Madvillain" (עם MF Doom) וג'ייליב (עם ג'יי דילה), להקת הראפ-ג'אז הישנה עם ויילדצ'יילד Lootpack, פרוייקט חידושי הג'אז האינסטרומנטלי שהפיק לחברת בלו נוט ("Shades Of Blue"), הסול שהפיק לדאדלי פרקינס והפרוייקט ההרפתקני ביותר בחברה, קוואזימוטו, שמתכתב עם פרינס וטרייב קולד קווסט.

בחברה מיוצגים גם אחיו Oh No (ששמו האמיתי הוא מייקל ג'קסון, כן כן...) ו-Yesterdays New Quintet, להקת Fאנק שמנגנת לייב, שהוציאה אלבומי מחווה לסטיבי וונדר ו-Breakestra, הרכב מהיום שנשמע כמו להקת רייר-גרוב מפעם. לצדם, הניו-וייב הפסיכדלי התמהוני-ביזארי של גארי וילסון הוא עוד אחד מסימני ההיכר של הלייבל - זה קשור כי רק כי וולף אוהב את זה. הגיוון והססגוניות ממשיכים גם אל הקליפים המקסימים שב-DVD, חלקם משתמשים באנימציה ובובות, מודעים להיפ-הופ שבתוכם, אבל לא מסתגרים בו. הראפ באוסף הזה מתעסק בעיקר בלדבר על ראפ, אבל זה המרקם הצלילי שמשנה בסטונז תרו, התחושה החמה והבלתי מתפשרת, שמתרגמת את אטיטוד העבר לשירים חדשים.

כאספן מוזיקה אובססיבי הקים פינט באטר וולף גם תת-לייבל בשם Now Again, שמחפש באהבה אין קץ אוצרות Fאנק אבודים שטבעו בתפר בין הסיקסטיז לסבנטיז, ומוציא אותם לראשונה על דיסקים. בין השאר יצאו בו יצירות מופת של ממש:
מ-Stark Reality – שילוב בין ג'אז, רוק פסיכדלי ושירי ילדים; L.A. carnival – הרכב Fאנק קצר מועד ומושלם; "South Dallad Funk Festival 1970" – תשובת הדרום השחורה לגל פסטיבלי וודסטוק-מונטריי וכו', שכמעט ואבדה בסרטי הקלטה מצ'וקמקים ושלל פנינים, שחוגגות את הFאנק המחוספס לכל מי שמאמין כמו וולף ומאדליב, שמוזיקה, ישנה וחדשה, היא עולם ללא גבולות והבור ללא תחתית שהכי נעים ליפול אליו.

אמנים שונים, "Stones Throw 101" (יבוא, Stones Throw)