הפאנטום של האופרה מת

עוד לא זכיתי לראות את "פאנטום האופרה" בגרסתו הבימתית. אל הסרט הגעתי ללא היכרות מוקדמת עם המחזמר המצליח, כשרק השירים המפורסמים מוכרים לי במעט. היה נחמד להתעמת לעומק עם לחניו הסוחפים של אנדרו לויד וובר, האחראי לעיבוד התיאטרלי לספרו של גסטון לורו הצרפתי. היה נעים לפגוש בסיפור העלילה, המגולל את סיפורו של ילד בעל פגם פיזי שגדל במרתפי בית האופרה, מתבשל בשנאתו, בבדידותו ובגאונותו המוזיקלית, והופך למעין רוח-רפאים רצחנית, היוצאת במסע חיזור קטלני אחר נערת מקהלה יתומה ותמימה. אולי אם היו השחקנים עומדים למולי, בשר ודם, ומבקיעים מגרונם את הצלילים הקסומים הללו, הייתי נשבה גם אני בכישופו של הפאנטום. אולי בביצוע חי על במת עץ של ממש, הייתי נהנה מ"פאנטום האופרה" כפי שהבטיחו לי. אך בגרסתו הקולנועית, נדמה המחזמר למנת הגורמה שישבה בחוץ עד שהבאישה וחוממה קלות במיקרוגל.

ההפקה הגרנדיוזית הזו נופלת בפח 'התיאטרון המצולם' הנורא מכל. הגורם המתבקש לנפילה הוא לויד וובר עצמו, שמנצח על התסרוט ועל ההפקה, ואולי בשל נאמנות יתר ליצירת הפאר הבימתית שהלחין, לא מתרחק ממנה יותר ממילימטר. במעבר מהבמה אל מסך הקולנוע לא עובר המחזמר שום עיבוד. אין זכר לאדפטציה קולנועית. התוספת היחידה של הסרט, הם קטעי מעבר בשחור-לבן מגורד עם דגשים צבועים, שמציגים את הנפשות הפועלות שנים מאוחר יותר. תוספת בלויה וארכאית, שכבר קיבלה שימוש נאה יותר ב"רשימת שינדלר". הבמאי ג'ואל שומאכר, שלזכותו עומד "בדרך למטה" המצוין, יכול רק לקוות שלא יזכרו לו את היציאה ההזויה הזו, שמסתכמת כסרט הולמרק עתיר תקציב, ותו לא.

ההיצמדות הפנאטית לגרסת הבמה עושה כביכול כבוד ליציר כפיו של וובר, אך בסופו של דבר, היא פוגמת בו. הטיפול ברוב הממדים, שאולי מתאים לתיאטרון, פשוט לא תואם את צרכיו של המסך הגדול. אופן פרישת העלילה שמגלה את מרבית הקלפים ברגעים הראשונים מחבל קשות בבניית המתח, שאצל צופה קולנוע יכול ליפול מהר מהמצופה. השחקנים מתארים ורבאלית כל פרט עלילתי, מה שמהר מאוד הופך על המסך למגוחך. לא כמו סרטים מוזיקליים שנולדו לאמא קולנוע, מחזות-זמר שאומצו על ידה יכולים בקלות להיראות חריגים, בעיקר כשהם מזמרים יתר על המידה. "פאנטום האופרה" לא מוותר על תו מוזיקלי אחד. הסצינות ארוכות להחריד, ותוך כדי שירתם הבלתי פוסקת של השחקנים, ניתקת כמעט כל סצינה מן המכלול ונותרת במערומיה: שתי דמויות פומפוזיות המצווחות דיאלוג אינסופי על רקע תפאורת פלסטיק גסה. בנוסף לכל אלה, הסרט גם ערוך באיטיות של כתבת 'יומן' על הכנות להצגה בהבימה, ולא מצליח לעדן את הדבקת השירים המוקלטים מראש לתמונה הנעה (דמיינו שחקנית פוצה את פיה בקמצנות בעוד שאגה אופראית אדירה בוקעת מגרונה).

להוציא את מיני דרייבר הסימפטית שמצליחה לשעשע בדמות לה-קרלוטה, זמרת אופרה זייפנית ומפונקת, כל השחקנים זורמים עם אווירת הטפט הדהוי. איימי רוסום היפה בתפקיד כריסטין דייה הנאהבת, סוחטת לעייפה את הבעתה המתנצלת-מפייסת-מבועתת, וג'רארד בטלר בתפקיד הפאנטום רחוק מלעורר אימה, מתנהג עד הרגע האחרון בסרט כמו דוגמנית בכיינית עם וסת.

כל זה די מפתיע, מפני שמיוזיקלס הם בדרך כלל סרטים די כיפים. דוגמא מצוינת ולא נושנה לכך, היא גרסת רוב מרשל ל"שיקגו" מהשנה שעברה. ההשוואה בין השניים די מתקבלת על הדעת, בהנחה ששניהם מנסים להביא לקולנוע את קהל המאה ה-21, בעזרת מחזמר שעוסק בחיי הבמה. לאור העובדה שאת חסרונות ה"פאנטום" כבר מניתי, אנסה להסביר למה "שיקגו" מצליח איפה שהראשון נכשל: הוא ממתן את הכמות בפזמונים ומרכך אותם באמתלה חלומית, הוא נאמן לפרונטליות הבימתית אך ערוך בקצביות קולנועית, הוא מצליח להיות קולנוע אפקטיבי מבלי להתכחש לשורשיו התיאטרליים, ומספק את כל מה שנדרש מסרט בידורי.

"פאנטום האופרה" הוא סרט, שלמרות הנתונים המבטיחים, מצליח לשעמם את התחת. הסיבה היחידה ללכת ולצפות בו, היא שנכון לעכשיו עוד אין לנו ווסט-אנד בתל-אביב, וזו הזדמנות חביבה להתוודע לאחד ממחזות הזמר הגדולים של המאה הקודמת. כיצירה קולנועית, הוא מפלה שאפילו 'חובבי הז'אנר' יפהקו מולה.